משנה: הציונות החילונית אמצה בחדווה גדולה את חג החנוכה, אבל בחרה להבליט רק את החלקים הקשורים בגבורה ובניצחון. הנס, הכד הקטן ורבש"ע נותרו מחוץ לסיפור. בוג'ה יוגב מדוע.
בהדלקת נרות החנוכה אנו מגבירים אור על האפלה והחשיכה. כל אדם ומשפחה יתבוננו בנרות, וכל אחד ואחת יתנו להם את משמעותם. רבים יחשבו על הנס. אחרים יראו בו סמל לגבורה בימים ההם ובזמן הזה.
התנועה הציונית מראשיתה ראתה בחג החנוכה ובמרד המכבים הזדמנות מיוחדת לחנך דורות של צעירים על אתוס הגבורה, ולהעביר לדורות הבאים את המסר לפיו "אתם בני המכבים". כך הפך בציונות חג החנוכה לחג המכבים והגבורה.
במאמרים, בהגות ,בשירה ובשירי הילדים מהגן ועד הבגרות, חונכו ילדי ישראל על גבורת המכבים. הרצל עצמו סיים את ספרו מדינת היהודים במילים "יהודים נפלאים יצמחו מן האדמה, שוב יקומו המכבים". השימוש במכבים הוא ספור הצלחה וניצחון, כשממד הנס נעגר ממנו לגמרי.
מקס נורדאו מזכיר בקונגרס הציוני השני ב-1898 את החשמונאים המזהירים ודורש "חינוך גופני" של הדור הצעיר שייצור לנו שוב את "יהדות השרירים האבודה". שאול טשרנחובסקי כותב בברלין ב- 1923, את הגרסה הראשונה לשירו "אומרים ישנה ארץ", ומפגיש בין המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא, ר' עקיבא, עם יהודה המכבי בארץ בה יקוים "כל אשר איש קיווה":
נכנס כל הנכנס
פגע בו עקיבא
"שלום לך עקיבא
שלום לך רבי"
"איפה הם הקדושים
איפה המכבי"
"עונה לו עקיבא
אומר לו הרבי
כל ישראל קדושים
אתה המכבי"
אתה החלוץ, ההולך לפני המחנה, אתה המכבי!
זאב ז'בוטינסקי כותב בפריס ב-1926 את שיר הדגל וקובע :
אל תגידו כי איננו
דם אבינו המכבי
כי שלוש טיפות ממנו
נמזגו בדם ליבי!
והוא ממשיך ומכריז:
חי הנוער חי החרב
חי הדם המכבי!
המשורר לווין קיפניס שיצר עשרות שירים לגני הילדים המתחדשים בארץ, הקדיש רבים משיריו לחגי ישראל. בחנוכה גם הוא בחר בגבורה. על בסיס האריטוריה של הנדל "יהודה המכבי", הוא כותב מילים משלו ע"ב ההשקפה החינוכית הציונית:
הבה נרימה נס ואבוקה
יחד פה נשירה שיר החנוכה
מכבים אנחנו דגלנו רם נכון
ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון.
מי נלחם ביוונים? מי ניצח? לפי לוין קיפניס התשובה היא הילד בן השלוש בגן. ואמנם כאשר אותו הילד בגיל הבגרות מתבקש להתגייס לפלמ"ח, יש בו את הנכונות הנפשית לכך, והוא, המכבי הקטן, גם עושה זאת.
יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, כותב את רשימתו המיוחדת "דם המכבים", והוא מסיים ואומר : "לא גיבורים אתם חברי, ולא בני ענק, אנשים פשוטים אתם, שקועים בחיי היומיום, עוסקים באלף עניינים, אבל אליכם עברה ירושת המכבי, גרעיני הזהב".
כאשר חיילי הבריגדה, החטיבה היהודית הלוחמת, קוראים טקסט מיוחד במסיבת חנוכה, הם מכריזים "גבורה אחת בכל הדורות, לא פסקה ולא תפסק. היא הפועמת בקרבנו מן המכבים ועד היום. דור דור וגיבוריו, דור ומכביו,בדורינו – אנו המכבים.
דומה כי הביטוי המשמעותי והמוכר ביותר לאתוס הגבורה הציוני בהקשר לחנוכה הוא בשיר "אנו נושאים לפידים" שחובר בראשית שנות השלשים בבית החינוךשל זרם העובדים, שם לימד מחבר השיר, אהרן זאב. השיר חובר למצעד חנוכה, וכולו כתוב מנקודת מבט הפוכה לזו של חג חנוכה המסורתי. לא הנס מביא את הדברים לקרות אלא מעשה החלוצים: "נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו". השיר אף מסיים באמירה הדרמטית: "בסלע חצבנו עד דם ויהי אור", היכולה להישמע כקריאת תגר למעשה הבריאה האלוקי.
האם בימינו, עם כל סימני השאלה על גבורה וקנאות וגיבורים וחלשים, אפשר להצדיק דרך חינוכית זו, שהגיעה לידי אינדוקטרינציה? האם דרכה של הציונות שהבליטה אתוס אחד ולא נתנה ביטוי לרעיונות אחרים מקבילים, הייתה נכונה וצודקת?
נדמה כי מוראות הגלות, נוראות השואה ומאידך תקומתה של מדינת ישראל ודורות של יהודים העומדים מוכנים להגן בעצמם על עצמם, מעידים כי אילולי ביססה הציונות את עצמה על אתוס גבורת המכבים, הרי שלא הינו מגיעים כל מה שיש לנו היום. החינוך על גבורת המכבים גידל דורות שיודע להגן על עצמם ושמוכנים להלחם בעת הצורך. דרך חינוכית זו הייתה דרושה בכדי ליצור מולדת לעם היהודי בארצו. ללא דרך חינוכית זו לא היה פורץ המרד בגטו ורשה וגם המאבק על הקמת המדינה לא היה רוקם עור וגידים.
יחד עם זאת גם היום, השאלות עדיין נשאלות שכן עדיין צורך לנו בגבורה, אולם גם בביטויים של גבורה לא רק בשדה הקרב.
בנימין (בוג'ה) יוגב הוא מנהל "שיטים"- מכון החגים הקיבוצי בבית השיטה וחבר קבוץ בית העמק
