משנה: האתוס שמוחק את נס פך השמן והבליט רק את גבורת החשמונאים והנצחון על יוון, עשה זאת גם לזיכרון השואה כשהבליט רק את הגבורה. אבי רט כותב על גבורה רוחנית המשלימה את זו הפיסית, ועל איחודם של שתי תפיסות שאינן חייבות לסתור זו את זו.
בחודש אפריל 1948, ביום השנה החמישי לציון מרד גטו ורשה, הוצבה בוורשה, במקום מרכזי במה שלפנים היה הגטו, האנדרטה של הפסל ,צייר והאומן היהודי נתן רפופורט. רפופורט, יליד ורשה שכל משפחתו נספתה בשואה, למד בתלמוד תורה בוורשה בתחילת המאה הקודמת, ובבגרותו למד באקדמיה לאומנות ושם התפתח כאומן.
למצבה הזו שהוקמה בגטו ורשה יש העתק הנמצא ב'יד ושם'. מאוחר יותר, ב- 1950, פיסל רפופורט גם את האנדרטה המפורסמת של מרדכי אנילביץ' הנמצאת בקיבוץ יד מרדכי, את אנדרטת המגינים שבקיבוץ נגבה, וב 1972 את אנדרטת מגילת האש, או בשמה האחר "אנדרטת הגווילים", הממוקמת ביער הקדושים הסמוך לנחל כסלון.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו והאומן רפופורט הוא תבנית נוף קורות חייו. אל האנדרטאות שהוא הקים הוא הביא את הסמלים, התובנות והדמיונות שיש בתוכו.
בצידה האחד של אנדרטת רפופורט אשר בוורשה, שהוא צד הגבורה, ניצבים בתבליט שחור ומרשים לוחמים נועזים. ידיהם אוחזות בנשק, ראשם זקוף, ידיהם שריריות, מבטם מלא תעוזה, חזה חשוף, נכונים עלי קרב. לא בכדי הצד הזה של האנדרטה הגבוהה והמרשימה פונה לכיוון הכיכר המרכזית של הטקסים. הצד הזה מוקם כך הן בוורשה והן ביד ושם. זהו הצד המבטא עוצמה, נחישות, תעוזה וגבורה.
בצדה האחר של האנדרטה, תמונה שונה לחלוטין תרתי משמע. שם הצבע השולט הוא אפור. התבליט הרבה פחות נוכח ובולט. בצד הזה של האנדרטה, המבטא את השואה, רואים קבוצת אנשים דתיים מובלים כצאן לטבח. ראשיהם כפופים, גוום שמוט ושח, מבטם מושפל ועצוב, כולם אומרים מסכנות. בצד הזה של האנדרטה ניתן לראות את דמות הרב וספר התורה בידו, את דמות האם בהריון האוחזת את ילדה הקטן ואת דמות הקשישה עם כיסוי הראש.
היום, קרוב לשבעים שנה לשואה וכל נגזרותיה, ולהבדיל למעלה מאלפיים שנה לאחר האירועים שהובילו לחג החנוכה, החג המזוהה ביותר כחג הגבורה והמרד, הגיע הזמן לדון שוב ולעשות סדר במושגי הגבורה והתעוזה.
רפופורט, על פי פסליו, לא רואה גבורה ברב הקשיש האוחז בספר התורה וגם לא באם המטפלת בכוחותיה הדלים בילדים הרכים או בהוריה הקשישים. את הללו הוא פיסל בצד של השואה,של הצאן לטבח. בצד המרשים של הגבורה יש רק לוחמים גיבורים, עיניהם בורקות וידיהם השריריות אוחזות רובים ורימונים.
האנדרטה הזו נחקקה ונחרטה בעיני הדורות האחרונים. על פיה עיצבה, בין היתר, החברה הישראלית את מושגי הגבורה. לא פלא, אם כן, שכשהישראליות בבואה לאפיין את חג החנוכה, בחרה לראות בו רק את צד הגבורה הפיזית- האנושית שבחג. מיהרו להדגיש ולומר: 'נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו', רק אנו לבד, במו ידינו ובעשר אצבעותינו עשינו כל זאת.
דומני שכיום, בעידן של בירור והעמדה שבו מעלים לדיון ציבורי גם אתוסים ומיתוסים מובהקים, עלינו לרומם למקום של כבוד את הגבורה הרוחנית. לא במקום הגבורה הפיזית, אלא לצידה- כשווה בין שווים.
גבורתו של הרב בהנהגת קהילתו בימים של משבר, בעידוד האנשים וחיזוקם, בקיום חיי דת ומסורת, בדאגה לחסד, למניין, לכשרות ולמקוואות, איננה פחותה מגבורת המסתערים. גבורת האם המקיימת את משפחתה ונותנת כוח ותקווה, טרף לביתה ועוז לנערותיה, איננה פחותה מגבורת המבריחות והמסתתרות בצד הארי. על שני סוגי הגבורות הללו להילמד ולשכון אחר כבוד זו בצד זו.
כך חונכנו וכך עלינו לחנך. נס כן קרה לנו ופח שמן כן מצאנו, וכל זה קרה בסיעתא דשמיא גדולה ובסיעתא דלוחמים פיזיים שחרפו נפשם למות ולהגן על כבודם, זהותם, ארצם ומולדתם. אין סתירה בין שתי ה'סיעתות' הללו. ההיפך: הן רק משלימות ומחזקות זו את זו.
עם התפתחותה של הפסיכולוגיה המודרנית ושל הבנת נפש האדם ודרכי פעולתה, התובנה כי מערכי הנפש של האדם – על כוחותיו הפיזיים הנפשיים והרוחניים – שלובים וכרוכים זה בזה, תופסת לה מקום מרכזי בהבנת האירועים ודרכי ההתנהגות האנושית. אי אפשר ולא נכון להפריד בין שני צידי האנדרטה. לשני הצדדים מקום של כבוד בנפש האדם והאומה- לא זה על חשבון זה- אלא זה בצד זה.
כך נכון וראוי יותר להיכנס לחג החנוכה, לדון בו, ולהתבונן בו ,בקורותיו ובמסקנותיו לאור הנרות.
אבי רט הוא איש חינוך ותקשורת. ראש מכון ש"י באונ' בר אילן ומכון 'קריאת כיוון' לייעוץ הכוונה והדרכה ברמת אביב ומרבני 'צהר'
