יומיים בשנה מתן ממש לא אהב. יומיים בשנה הוא פשוט שנא. בדרך כלל מתן צחק וחייך. הוא אהב את החיים והחיים החזירו לו אהבה. אבל יומיים בשנה הוא פשוט היה אומלל. אפילו ההורים שלו, שאותם הוא כל כך אהב והם אהבו אותו, ביומיים הללו היו נטולי רגשות. הם הביטו בו במבט מאוכזב ולא האירו לו פנים. כך זה תמיד היה בי"ז בכסלו ובכ"ט ניסן, בכל שנה. אותם התאריכים. אותה האכזבה. בימים הללו היה מתן נכנס למיטה, מושך את השמיכה מעל ראשו, מנסה להירדם לשווא ומחכה שהוריו יחזרו הביתה ויעירו אותו מ"שנתו" בפרצוף זועף. הם ישתפו אותו בכל ה"מחמאות" שהרעיפו עליו המורים השונים באסיפת ההורים. בערבים האלו הוריו היקרים ימדדו אותו על פי ציוניו וישכחו את עולמו הפנימי. מתן פשוט שנא את אותם יומיים בכל שנה. את י"ז בכסלו ואת כ"ט בניסן. בכל פעם הוא הבטיח להשתפר. הוא נשבע להשקיע יותר, אבל מה לעשות… לימודים וציונים זה לא בדיוק הצד החזק שלו.
מורים יקרים: מי כמוכם יודעים שיש יותר מדרך אחת להסתכל על ילד, על תלמיד. בעין חיוביות הוא פתאום הופך ממופרע – לשובב, מאחד שמפריע בתפילות – לאחד שמחפש דרך, ממי שנכשל בגמרא – לילד שהוא אתגר, לאחד שמבקש שתנסה לחבר גם אותו. אז רגע לפני שהדלת נפתחת וההורים הבאים נכנסים, התבונן בשמו של הילד שהוריו בפתח, ותנסה לאהוב אותו כפי שהוא. כמו שאתה אוהב את עצמך, את ילדך, עם כל מה שיש בכם. רק אז תביט בהורים ותספר להם מה אתה רואה בו, בתלמידך.
הורים יקרים: אל תשכחו כי ציונים זה לא הכול בחיים.( אפילו לא הרוב…). נכון שחלק מעתיד הילדים תלוי בהישגיהם הלימודים בתיכון, אולם יש עוד כמה דברים, לא פחות משמעותיים, שבונים את עתידם. מה דעתכם לשאול את מחנך הכיתה איך הבן שלכם באהבת תורה? האם הוא שמח בבית הספר או בישיבה? אולי הפעם כדאי לשאול את מחנכת הכיתה על מידותיה של בתכם? או בגילוי חסד, עזרה ונתינה בכיתה? האם טוב לה מבחינה חברתית והאם היא בונה את עולמה הפנימי? תחשבו איזה כיף יהיה למחנכים לשמוע שאלות כאלו, ורק בסוף להגיע לגיליון הציונים. (אגב, לא יזיק מידי פעם להתקשר למחנכי הכיתה ולדון, להתייעץ וגם לייעץ בנושאים חינוכיים, ולא בהכרח לדבר רק על הציונים במתמטיקה על החלוקה למגמות והקבצות ועל המורים המקצועיים). אחרת, מה אנו משדרים לילדים? האם באמת ציונים חשובים יותר משאר הדברים בחיים?
ואתם תלמידים חביבים: סוף מעשה במחשבה תחילה. נכון שציונים זה לא הכול בחיים אבל לא כדאי לבזבז שנים כל כך חשובות ובסוף לצאת ללא תעודת בגרות (כל אחד בהתאם ליכולתו). גם אם ציונים זה לא הכול בחיים, עדיין ראוי לנצל את הזמן והיכולות כדי להצליח. חבל שאתם לא יכולים לראות את פניהם הכואבות של הוריכם המדהימים באסיפות ההורים. כל המחשבות והדאגות שלהם נובעים אך ורק מרצון אמיתי ואוהב שלכם יהיה טוב יותר, שתצליחו בהמשך דרככם. אז למרות שלא תמיד קל ושתמיד יש עיסוקים נוספים, כדאי בכל זאת להשקיע גם בלימודים במקצועות השונים. בסוף ההשקעה משתלמת.
ומעל הכול: אל תשכחו ששנות הנעורים מזמינים אתכם להיפתח לעולמות חדשים, עולמות רוחניים משמעותיים. אלו שנים בהן ניתן להצמיח ולהעשיר את הנפש עם חדוות גיל הנעורים. הזמן הזה צריך להיות מלא בהזדמנויות ובשמחה שממלאת את הנפש.
נראה אתכם באסיפת ההורים הבאה…בהצלחה.
הרב אלי שיינפלד, ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
