בשעה 18:00 בדיוק נסגרו הדלתות והטקס החל, הכל בהתאם למסורת הדיוק בזמנים של חיל האוויר. הטקס החל עם דברי פתיחה של מש"קית מילואים הממלאת תפקיד זה במהלך 15 השנים. יש להניח כי דבריה לא חוברו לרגל האירוע אלא נלקחו מתיק הפק"לים לטכסים מסוג זה. למרות זאת, נוצר רושם שהיא באמת התכוונה לדבריה. אחריה עלה סגן מפקד הבסיס שמילה את מקומו של מפקד הבסיס שלפי ההזמנה היה אמנם אמור להיות נוכח בטקס, אבל ככל הנראה היה עסוק בדברים חשובים יותר מלהעניק לכל אחד מהמוזמנים תעודת פטור משירות מילואים ותעודה הוקרה על שנות המילואים הארוכות. בניסיון להפוך את הטקס לקצת אישי יותר, שאל סגן מפקד הבסיס כל אחד על התפקיד שמלא במילואים, לפני שהעניק לו את התעודה.
18 דקות בדיוק ארך טקס הפרידה שלי משירות המילואים. כך הסתיימו להם, לפני שבוע, 18 שנים של שירות מילואים, דקה לכל שנת שירות. הטקס היה כל כך קצר שאפילו לא היה זמן לחשוב ולתהות על משמעות האירוע. לא הייתה אפשרות להיזכר ברגעים מיוחדים ומרגשים או בכאלה מעצבנים ומשעממים. מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון השנייה ואירועים נוספים בהם לקחתי חלק, בעלי תפקידים שאיתם עבדתי, קולגות שהכרתי במהלך השירות ושנוצר עמם קשר רגשי ומקצועי… הכל חלף ב-18 דקות. לא היה זמן אפילו להיזכר בנסיעה של אשתי וילדי הקטנים לטקס ההשבעה שלי, נסיעה שאת חלקה הם נאלצו לעשות בשכיבה על רצפת האוטובוס הלא-משוריין שנסע מירושלים לבית-אל דרך רמאללה בימים של האינתיפאדה הראשונה.
הזמן לחשוב הגיע רק בנסיעה הביתה. הזיכרונות שלי משנות המילואים הם טובים. במעט שעשיתי אני מרגיש שהייתה תרומה של ממש, למרות שלא הובלתי חיילים בקרב או הסתערתי על ג'בלאות. כשהגעתי הביתה הוצאתי תמונות שלי מהטירונות. באחת מהם, בתי שהיום היא בת 19, יושבת על הרצפה ליד הנעלים הצבאיות והיא בערך בגובה שלהן. כולנו גדלנו מאז.
האם קבלת פטור משירות מילואים מהווה אבן דרך בהתפתחות האישית של בן אדם? לדעתי בהחלט כן. הפטור מסמל מעבר לשלב הבא בחיים, שלב שבו לא נהיים צעירים יותר. הפטור הוא פורמאלי אולם בעקיפין הוא הדרך של החברה להגיד לך שאתה מזדקן. חבר שלי לעבודה סיפר כי כאשר הוא שוחרר ממילואים הוא הרגיש שבעצם אומרים לו בדרך מנומסת שכבר לא צריכים אותו. עצוב.
למרות שמשפחתנו רחוקה מלהיחשב "משפחה לוחמת," השרות הצבאי לא פסח על אף דור במשפחה במאה השנים האחרונות. אלו ארבעה דורות בשלושה צבאות. סבא רבה שלי שירת כרופא בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. סבי שירת כרופא בדרגת סרן בצבא ארצות הברית בתקופה שבין מלחמת קוריאה לבין מלחמת וייטנאם. אני שירתתי בצה"ל כקצין פסיכולוגיה ובני שנמצאים כיום בסדיר ובמילואים משרתים כלוחמים וכאנשי מודיעין. כל אחד שירת בשעתו את ארצו בגאווה ומתוך תחושת שליחות, גם אם התנאים לא היו קלים. יחד עם זאת, אין ספק כי השרות בצה"ל הינו המשמעותי והערכי ביותר מעצם היותו שירות עבור מדינה יהודית .
השירות שלי כ"ג'ובניק" אמנם היה יחסית קל ולרוב לא הפריע למהלך התקין של חיי המשפחה. יחד עם זאת, עבור אנשים רבים שירות המילואים הוא מסירות נפש במובן הכי עמוק של המונח. הם נתלשים בכל שנה מנשותיהם, מילדיהם, מעבודתם ומהלימודים לימים ארוכים. שנים האחרונות הצבא מנסה לתגמל ולהעריך יותר את המשרתים במילואים, אולם עדיין אין בכל אלו בכדי לפצות על ההקרבה והמחיר. שיעור המשרתים במילואים הוא נמוך ורוב הנטל נופל על מעט אנשים. קל להרגיש במציאות שכזאת "פרייאר". אולם האמת היא שאין תחליף מלהוות דוגמא חיובית עבור ילדיך בכל הקשור להשתייכות לכלל, בנשיאה משותפת בעול ובמחויבות אמיתית למדינה ולציונות.
פחות דואר צבאי יגיע מעתה לביתנו, וכל מה שיגיע יהיה מיועד לבנים שלנו בלבד. למרות זאת אני עדיין ארגיש חשוב וחיוני, ולו משום שהחשבונות ממשיכים להגיע על שמי. טוב לדעת כי יש מי שבכל זאת עדיין צריך אותי.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות:dgotlieb@netvision.net.il
