השבוע התכנסו להם שועי הארץ לדון בהשלכות המשבר הכלכלי שאנו נמצאים בעיצומו ובצעדים שיש לנקוט בכדי להתמודד עמו. בדברים הבאים אבקש להעלות שיקולים נוספים שלעניות דעתי חסרו בדיונים בוועידה. שיקולים העולים כבאורח פלא מהפטרת השבוע בספר עמוס.
את הנביא עמוס איננו רגילים לפגוש במסגרת הלימודים בישיבה או באולפנא ולא בכדי, שכן לנביא זה תוכחה קשה ביותר הפונה לאומה "דתית", פחות או יותר, החיה חיים שלווים ונהנית מצמיחה כלכלית ומביטחון מדיני. עמוס התנבא בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיה מלך יהודה, תקופה בה ממלכות ישראל ויהודה הגיעו כמעט לגבולות ההבטחה בצפון ובדרום (מלכים ב' י"ד ודברי הימים ב' כ"ו). מדובר בתקופה שבה נהנה העם מצמיחה כלכלית מואצת שאפשרה לאנשים לבנות בית לחורף ובית נפרד לקיץ כשהם עשויים אבני גזית ולצדם כרמים לרוב (עמוס ג, טו וכן ה, כו). עבודה זרה של ממש כמעט לא קיימת אחרי שהוכרתה ע"י יהוא ולכן היא כמעט ואינה מוזכרת בכל הספר. לעומתה, עבודת ה' זוכה לאזכורים לרוב בנושאים כמו הקרבת קרבנות (ג יד), הפרשת תרו"מ (ד ד), שמחה של מצווה במועדות (ה כג) ובשביתה הכוללת בשבת ומועד (ח ה). לכאורה רוב העם "דתי", הכל מוצלח, ה"משיחיסטים" כבר כמעט מדברים יל תקופת אחרית הימים (ה יח), אם כך מה הבעיה? על מה ולמה צועק עמוס?
תוכחת עמוס מתמקדת בשני סוגי עוולות הקשורים זה בזה. האחד הוא העוול החברתי המתבטא בפער עצום שבין המעמדות, בניצול, בעושק ובעיוות דין (ג ט-י, ד י, ועוד). עמוס מדבר על כך שגם אם ישנה "צמיחה כלכלית", הרי שרק העשירים נהנים ממנה. ולכאורה מה הבעיה בכך? הרי הכל מתנהל על פי החוק, והחוק הרי איננו מושחת? היכן היא הבעיה? דרך העולם היא שלמי שיש – יש ולמי שאין – אין!
התשובה לתפיסה זו היא כפולה. ראשית, עלינו לשאול את עצמנו האם אכן החוק והכללים הקבועים בו אכן הוגנים? האם הכללים הללו אכן קבועים ועומדים, שמא הם משתנים חדשות לבקרים לטובת האנשים בעלי הממון ויכולת ההשפעה על קבלת ההחלטות. גם בשנות הצמיחה האחרונות הנהנים העיקריים מהגידול היו בעלי הממון. הם אלו שנהנו מהורדת המיסים, בעוד האנשים שהתקשו לגמור את החודש לא חשו כלל בצמיחה. הללו רק בחלומותיהם יכלו לדמיין יום שבו הם ירוויחו סכום שיהיה חייב במס. באופן מפתיע, גם כעת שאנו במשבר, אנו שומעים על צעדים שנועדו בראש ובראשונה לצמצם את ההפסדים של העשירים, או בלשון עמוס (ח ה): "מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל".
התשובה השנייה לשאלה מה מקולקל בשיטה הקיימת היא עצם המצב שבו יש אחד שחי חיי מותרות, וכל זה בזכות כסף שנלקח מאדם שכמעט ומוכר את עצמו כדי להתקיים. יש כאן עיוות מוסרי ברמה הבסיסית ביותר; מצב שבו החמלה נעדרת מבני אדם על מי שאין להם, גם אם הכסף נלקח מהם, כביכול, בדין, ובלשונו של עמוס (ב ו) "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". חשוב לציין כי עוול מסוג זה יכול להתרחש גם מבלי שהאדם המבוסס שם לב לכך, שכן הוא חי את חייו במנותק מחיי העני והמפגש ביניהם הוא כה מינימאלי, שכשהוא כבר כן מתרחש הוא תמיד על בסיס כלכלי – עסקי, קר ומנוכר.
מאפיין נוסף של מצב מקולקל שכזה, שבא לידי ביטוי במיוחד אצל ציבור "דתי", הוא עבודת ה' מרובה המגיעה על חשבון המוסר הטבעי והיחס שבין אדם לחברו. זהו מצב שבו עשיר מסוגל לקנות מקום בבית הכנסת באלפי שקלים שבאו לו על חשבון פת לחמו של העני. עמוס בלשונו הציורית מתאר זאת כך: "ועל בגדים חבולים (שלקחו במשכון) יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים (שנקנה בכסף של קנסות ועונשים) ישתו בית אלקיהם". לדברי עמוס עבודת ה' שכזאת איננה דרישת ה' אמיתית, אלא טכנוקרטיה בלבד שייתכן שהיה עדיף שלא הייתה באה לעולם מלכתחילה: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר?!" (ה כה).
בעיני מבקרי המקרא משפט זה של עמוס מבטא התנגדות כוללת לעבודת הקרבנות, אולם חז"ל (חגיגה ו:) ביארו כי הסיבה בגללה ישראל נמנעו מלהקריב קרבנות במשך ארבעים שנה במדבר לא הייתה מכיוון שלא נצטוו בכך, אלא מכיוון שהיו נזופים למקום. לפי ביאור זה מובן כי כוונתו של עמוס היא כי הזבחים (ובלשוננו עבודת ה' המכונה "דתית") אמורים לשקף את איכות הקשר בין רבש"ע לעמ"י, ולא להוות תחליף לו. איכות הקשר נקבעת על פי יחסו של האדם לזולתו, גם אם הוא ממעמד סוציו אקונומי אחר, בין אם הוא שכנו מעבר לדלת ובין אם הוא גר בשכונה או עיר אחרת.
בשולי הדברים נציין עוד כי בשנים האחרונות רבו התנועות המכנות עצמן "חברתיות". אלו עושות לרוב עבודה רבה וחשובה, אולם במקביל יש להפנים כי מסרים של צדק חברתי, בלי שום קשר לשיטה הכלכלית המועדפת עלינו, אינם מתחילים בבית המדרש הסוציאלי, אלא בתורת ישראל ובמאמר פיו של הקב"ה. "ה' א-לקים דיבר – מי לא ינבא" (עמוס ג ח).
הרב אורי סדן, בית המדרש הקהילתי בשהם ומרבני 'צהר'
