היא נכנסה לחדר של בִּתּה וראתה מכתב סגור מונח על השולחן. היא הרימה את המעטפה וגילתה את המילה 'לאמא' כתובה עליה. היא זיהתה מייד את כתב היד. בהרגשה רעה היא פתחה את המכתב וקראה:
"אמא יקרה,
אני מצטערת להודיע לך על זה בצורה כזאת, אבל עזבתי את הבית והצטרפתי לחבר שלי.
אנחנו עוברים לגור ביחד.
את לא מכירה אותו אבל אני בטוחה שתקבלו ותאהבו אותו כמו שאתם אוהבים אותי.
אחמד אמר לי שאנחנו נהיה מאוד מאושרים בצריףשלו בחורשה לארחוק מהכפר של ההורים שלו.
אל תדאגי, אמא, אני כבר בת חמש עשרה ואני יודעת איך לדאוג לעצמי. אני מבטיחה להשתדל לבוא לבקר לפחות פעם בחודש-חודשיים.
הבת שלך
נורית
נ.ב.
אמא כל זה לא נכון, אני אצל דיקלה, הבת של השכנה. רק רציתי להראות לך שיש דברים יותר גרועים בחיים מהתעודה שלי שנמצאת במגירה של השולחן…
אני אוהבת אותך! תתקשרי להודיע לי מתי זה בטוח לחזור הביתה".
_________________________
שנייה אחת, חבר'ה, תרגיעו. לפני שאתם רצים להביא דף ועט, ומרביצים איזה מכתב עסיסי להורים או לחבר לחדר, קחו נשימה עמוקה ובואו ונצא לרגע לפסק זמן קצרצר למחשבה.
האמת, אם נהיה כנים עם עצמנו, לאבד פרופורציות זה לא מחלה שמאפיינת דווקא הורים. לא נעים לומר אבל כולנו לוקים בה, ברמה כזו או אחרת. לעשות מזבוב פיל, להגזים ולנפח דברים, זו תכונה אנושית כל כך אופיינית שלולא היינו סובלים ממנה, עוד היה אפשר לחשוב שאנחנו נהנים מזה. הרי כולם יודעים. ככה זה בחיים. לא תמיד הכול מסתדר כמו שהיינו רוצים. קיווינו, התכוננו, ציפינו, בדמיונות שלנו כבר התחילו לרוץ סרטים איך הכול בדיוק מסתדר כמו שחלמנו ו…כלום. אין מה לומר. באסה!
וכל גיל והתסכולים שלו. זה מתחיל ביסודי (המורה אמרה לך משהו ממש מגעיל לפני כל הכיתה), ממשיך לתיכון (לא הכניסו אותךָ להדרכה, ההורים לא הרשו לך ללכת למופע שנורא רצית, נכשלת בטסט (רביעי!), דפקת את האוטו של ההורים ביציאה מהחניה), ממשיך אחרי גיל שמונה עשרה (נפלת בגיבוש לקורס טיס, קיבלת בפסיכומטרי 5 נקודות פחות מכדי להתקבל לפקולטה לרפואה ולהגשים את החלום מגיל שש), ומלווה אותנו בכל השלבים והתהפוכות בחיים (הדייט הכי מוצלח שלך בחצי השנה האחרונה זרק אותך, כבר אחרי הפגישה הראשונה, את כבר קשישה מופלגת בת 24, כל החברות שלך לכיתה חובקות תינוק או עובדות על זה במרץ ורק את יושבת ומחכה לטלפון הגואל מהאביר על הסטנדר הלבן) וכן הלאה וכן הלאה.
מה עובר לנו אז בלב?
תסכול, כעס, דכאון.
היאוש מזדחל פנימה ומרגישים שאין כוחות וחשק לכלום. לפעמים אפילו לא בא לקום מחר בבוקר.
השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה עכשיו.
אישה חכמה אחת אמרה לי פעם: "אנחנו לא מזמינים את הצרות שלנו לבוא. אבל אנחנו כן מחליטים איך לארח אותן אצלנו". פשוט לא ייאמן עד כמה האופן בו אנו מתייחסים לדברים, משנה אותם מן הקצה אל הקצה.
אני יכול להיות מתוסכל, עצבני, לרחם על עצמי עד הגג. אני יכול להסתובב שבוע עם פרצוף של תשעה באב מרוח על הפנים עד שלכל הסובבים ייצא החשק להיות לידי.
זו הבחירה הקלה.
מצד שני, אני גם יכול להתאמץ ולהתעלות מעל. לנסות ולקחת את החיים קצת יותר בקלות. לא לעשות מזבוב פיל ולהתעקש להסתכל על הדברים בגודל האמיתי שלהם.
בכל זאת בא לך קצת להתבאס? בסדר גמור. לא ניקח ממך את הזכות הזו. אלא שהשאלה שאנחנו חייבים לעצמנו היא: מתי זה לעניין ומתי זו סתם הגזמה וניפוח. תשובה נכונה עליה היא מפתח גדול לחיים מאוזנים ומאושרים.
אל תיבהלו מהמשפט הבא אבל אחד המקומות שאני אוהב ללכת אליהם זה…בית קברות.
'למה?' אתם שואלים. אותי, המקום הזה (בהלוויה/יום זיכרון וכדו'), תמיד מכניס לפרופורציות. מזכיר שבסופו של דבר לחיים התוססים שבחוץ יש גם סוף, יש דברים חשובים יותר ויש שפחות. הרבה דברים שנראו לי קודם ממש גדולים ומשמעותיים, מתגמדים כשמסתכלים עליהם בפרספקטיבה של אחרי מאה ועשרים. יש כאלו שביקור של שעה במחלקה האונקולוגית-ילדים בבית החולים הקרוב עוזר להם לעשות קצת סדר ולחזור לעצמם ויש כאלו שמוצאים דרכים אחרות. ואז פתאום מתחילים להבין מה זה באמת צרות וסיבוכים, ועל מה אנחנו סתם מתבכיינים. נזכרים איזה חיים נהדרים יש לנו (משפחה, חברים, כישרונות, בריאות…) שאנחנו פשוט שוכחים בגלל כל מיני דברים שהפריע לנו.
עדיין לא הכול מושלם? סו וואט.
במילה אחת, חברים?
פרופורציות.
תשמרו עליהן, הם ישמרו עליכם.
בהצלחה!
יוני לביא
"חברים מקשיבים" (מוקד לנוער הדתי)
באינטרנט: www.makshivim.org.il
ובטלפון כל ערב: 1599-5000-54
