מערכת היחסים הסבוכה בין יוסף לאחיו מתמיהה. כיצד אפשר להסביר את עוצמת הקיטוב, הפילוג?
דקדוק בלשונה של התורה, מלמד על הסתייגות מסוימת ממעשהו של יוסף ומצורת התנהלותו שהרי נאמר: " וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". ופירש רש"י: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות ובשלשתן לקה". מצד אחד מדובר במעשים לא ראויים, ומכאן שמבחינה חינוכית לכאורה נהג יוסף כשורה. גם אנו מדגישים בפני ילדנו את ההיבטים המוסריים של 'חובת הדיווח', ואנו דורשים מהם לספר לנו אודות חברים כושלים הנמצאים בסיכון.
מצד שני אם כך הם פני הדברים לא ברור מדוע משתמש הכתוב בלשון "דִּבָּתָם"? יש במילה זו ביקורת ואפילו רמיזה אפשרית לפיה סיפוריו של יוסף אודות אחיו לא היו ולא נבראו.
ניסיון לברר את הדברים נמצא בדבריו של ה"שפת אמת" ששופך אור חדש על אישיותו של יוסף, וכך הוא כותב: "בוודאי לא היה יוסף הצדיק מבעלי לשון הרע. אך כי הצדיק באמת אין יכול לסבול שום דבר, וכעניין שנאמר באליהו: 'קנא קנאתי'. לכן לא היה יכול לסבול מעשה אחיו, אף כי היו צדיקים גם כן".
ה'שפת אמת' מסביר כי אישיותו של יוסף הייתה אשיות שלמה שלא מסוגלת לחיות בפשרה. דבר זה גרם לכך ליוסף לראות את החסרונות שבאחיו, וזאת למרות שמצד האמת הדברים לא היו חמורים כפי שתיאר אותם. יוסף בקנאותו לאמת היחידה מחפש שלמות גדולה, וקנאותו זאת גרמה לכך שהורד מצרימה, אל סמל החומריות, שם יהיה עליו 'להסתגל' לחיים שיש בהם גם פשרות. יהי עליו למצוא את האיזון בין העולם האידילי לעולם המציאותי. בכך יהפוך יוסף לצדיק שלם; כזה היודע להתבונן על המציאות בעין כוללת. כך קרה שמהפירוד, והאיחוד שבה בעקבותיו, למד יוסף כיצד להתקרב אל העולם ולצמוח מתוכו.
הלימוד של יוסף הצדיק חוללה לא רק אצלו מהפכה. מדובר בגישה שבמהלך ההיסטוריה הביאה לחיבור בין עולם האידיאלים למציאות הממשית. מדובר בתכונה של מנהיגות בעלת מבט מקיף המאפשר לזהות את יסודות החיים, ולגלות את האור שבכל עמדה.
הדברים נתבררו בהרחבה במאמרו של הראי"ה, 'המספד בירושלים' בו ספד הרב קוק זצ"ל לבנימין זאב הרצל. ההחלטה של הרב זצ"ל לספוד להרצל נבעה ממבטו על התנועה החילונית שלא התעכבה רק על החסר והלקוי, אלא גם אבחנה את גדלותם ותרומתם המיוחדת למציאות. מדובר בחיבור עמוק למציאות החיים, השואף לרומם את המציאות ולא להתנתק הימנה.
יחד עם זאת ראוי לומר בפה מלא כי קנאותו הראשונה של יוסף אינה פסולה בכל מצב. החשמונאים קנאו לשם ה' וקריאתם הגדולה "מי לה' אלי" הייתה למעשה קריאה למלחמה גדולה על הזהות היהודית, על נקודת האפיון הלאומית והרוחנית של עם ישראל. יש רגעים שיפה להם הקנאות. יש רגעים שיפה להם מלחמה נחושה ללא ויתורים. אלה הם הרגעים בהם אנו מגדירים את הטעם להימצאותנו על פני האדמה. מתתיהו הוביל קו נוקשה: לא משתלבים! לא מקבלים את המציאות! לא מחפשים בה נקודות של אור! נלחמים בה עד חרמה!
פתיחות ופלורליזם הם מיסודות בית המדרש. ההבנה ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' מהווה יסוד מרכזי בשפה האמונית שלנו. יוסף הצדיק למד להתגבר על הנטייה לראיה חד ממדית ובכך קנה לעצמו שם כיוסף הצדיק השלם. מתתיהו, לעומת זאת, מלמד אותנו שישנם קוים וגבולות שאותם לא חוצים ואתם לא משלימים.
בשבוע הקרוב נציין את חג החנוכה, ומשכך נחזור שוב לדיונים על תרבות יהודית וישראלית, על התייוונות ועל היחס העקרוני שלנו לתרבות ומורשת. לא יהיה ערך לדיון חשוב זה אם לא נבוא אליו חמושים בשתי התכונות של יוסף ומתתיהו. מצד אחד היכולת של יוסף להיפתח ולא להתבצר רק בעמדה אחת תוך הימנעות מהוצאת דיבה על אחינו ובחינת המציאות העכשווית בצורה מרוממת. אולם, בה בעת, עלינו ללמוד ממתתיהו ובניו שיש קוים אדומים שאין לקבלם.
השילוב המופלא של שתי התכונות הללו, מהווה בסיס איתן לייחודיותה של הציונות הדתית. השמירה על האיזון הקדוש היא נשמת אפה של הציונות האמונית ואל לנו לוותר עליה.
ובשולי הדברים, אי אפשר שלא להזדעזע מסיפור השלכתו של יוסף לבור, על ידי האחים. זעזוע זה מחבר אותנו אל אחינו, יהונתן פולארד, המצוי בבור הכלא האמריקאי וששבת זו נקבעה להזדהות עימו. האם גם כאן אנו זקוקים למדיינים, לישמעאלים, למי שיבוא מן החוץ ויושיע את יונתן מיד שוביו?
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
