במרכז נס חנוכה עומד הנס האלוקי של נצחון החשמונאים – המעטים והחלשים – על האימפריה היוונית הגדולה והחזקה. החשמונאים הרימו את נס המרד והביסו את היוונים בשדה הקרב. אבל, יודעים אנו, שהכיבוש היווני לא החל במסעותיו של אנטיוכוס אפיפאנס, אלא מאה וחמישים שנה לפני כן, עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. עיקרו של הכיבוש היה תרבותי. ההתייוונות פשטה לאט לאט בכל מרחבי ארץ ישראל. גימנסיון הוקם בירושלים, ונורמות התנהגות יווניות השתלטו על חיי החברה ברחבי ארץ ישראל.
כיצד הגיבו חכמי ישראל לתופעת ההתייוונות? האם הם הסתפקו במאבק הצבאי הנוקשה של החשמונאים? האם די בכך? האם זהו המענה הנכון להשפעתה התרבותית של יוון?
נקדים שאין לזלזל באפשרות הזו. אין ספק כי במקום לחסום את ההשפעה השלילית של הרע, עדיף לסלק את מוקדיו בבחינת "ובערת הרע מקרבך". אם יש גורם המפיץ רעל רוחני, צריך לפעול בשני מישורים: א. חיסון החברה מפני הרעל. ב. פעילות "משפטית" לשם סילוק מקור הרע. כך נוהגת החברה במלחמתה בסמים: היא עוסקת בהסברה כדי למנוע את השימוש בסם, ויחד עם זה היא נלחמת בעזרת המשטרה באמצעות אכיפה כנגד הסוחרים, המבריחים והמשתמשים. מכאן שמלחמת החשמונאים לא תרמה רק במישור המדיני-צבאי אלא גם במישור התרבותי. היא הייתה מענה להתייוונות שמקורה בנוכחות הפיזית של היוונים בארץ.
אך נשוב ונשאל: האם די בכך? האם חכמי ישראל בדור החשמונאים לא היו ערים לכך שאין להסתפק במלחמה צבאית וכי יש לפעול גם במישור ההסברתי החינוכי?
לא נוכל להשיב לשאלה אם לא נברר תחילה, מי היו חכמי ישראל שפעלו באותו דור. מדרש אחד מספר על יקים איש צרורות, המוביל את דודו, רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, לצליבה שהייתה השיטה המקובלת להוצאה להורג בתקופת היוונים והרומאים. בדרך לועג יקים לר' יוסי בן יועזר ומציין את הפער ביניהם: הוא רוכב על סוס מכובד, בשעה שדודו רוכב על סוס המוביל אותו למיתה. יש הסבורים שיקים אינו אחר מאשר אלקימוס, אחת מהדמויות המרכזיות בין המתייוונים. ספרי החשמונאים מספרים שהוא עשה יד אחת עם הסלווקים כדי ללחום נגד יהודה בן מתתיהו והוציא להורג עשרות חסידים. על כל פנים, ממדרש זה עולה כי רבי יוסי בן יועזר איש צרידה וחבירו רבי יוסי בן יוחנן איש ירושלים, היו בני דור החשמונאים.
אם כך הדבר, הרי שניתן להניח כי אמרותיהם של השניים ב"פרקי אבות" אינן מנותקות מרוח התקופה בה הם חיו, וכי הן מהוות תגובה חינוכית למשברים הרוחניים הפוקדים את החברה הישראלית באותה תקופה של ההתייוונות. נעיין אם כן בדבריהם של השניים ב'פרקי אבות':
"יוסי בן יועזר אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האישה".
כבר ממשמיעה ראשונה ניתן להבחין כי המכנה המשותף לאמרותיהם של השניים הוא העיסוק בבית כמרכז רוחני. הבחירה בבית כנושא עיקרי אינה מקרית. רוחות רעות, רוחות יווניות, נושבות פנימה לתוך הבית היהודי בתקופתם של השניים. הביקורת המרומזת בדבריהם של שני החכמים הללו אומרת למעשה כי לא ניתן לכבוש את החוץ מבלי להקדים לכך שיקום רוחני של פנים הבית. הבית הוא אבן היסוד ונקודת המוצא. רק כששבים אל הבית ומשקמים אותו, ניתן לפנות לחוץ בעוז ובאומץ ולהלחם.
גם ההגדרה ההלכתית הבסיסית של מצוות החנוכה קשורה לבית: "תנו רבנן: מצוות חנוכה, נר איש וביתו". ההדלקה היא מצוות הבית ולא בכדי. הניצחון הרוחני נעוץ בהתכנסות לתוך הבית ובשיקומו.
כיצד מטהרים את הבית ומקדשים אותו? רבי יוסי בן יועזר ורבי יוסי בן יוחנן הצביעו על שני מישורים. רבי יוסי בן יועזר, הדגיש את מילוי הבית בתורה על ידי דבקות בתלמידי חכמים. רבי יוסי בן יוחנן הדגיש את החסד ואת הצניעות כיסודות הבית היהודי.
ובאמת יסודות אלו לא השתנו מאז ועד היום. בהעדר תורה, חסד וצניעות מתערער הבית והזרם החיצוני עלול לסחוף את כל מי שיוצא מן הבית החוצה. חלק מהבעיות הפוקדות את הנוער כיום, נובעות מחולשתו של הבית. הבית המודרני הוא אימפריה כלכלית : הוא מרווח, מטופח מושקע ומצוייד בכל הפיתוחים הטכנולוגיים לרווחת הדיירים בו. אולם החסר ביסודות רוחניים איתנים כמו לימוד תורה, חסד וצניעות, נותנים את אותותיהם בבני הנוער המודחים על ידי רוחות זרות.
ר' יוסי בן יועזר ור' יוסי בן יוחנן מציבים מול חכמת יוון שלושה יסודות מנוגדים להתייוונות: חכמת התורה מול חכמת יוון האלילית והפילוסופית, חסד מול חלוקת החברה למעמדות (שתורת יוון טפחה ועודדה) תוך קריאה לביטול החלוקה למעמדות על בסיס כלכלי באמירה "יהיו עניים בני ביתך", ולבסוף הדרישה לצניעות שהיא תגובה ברורה לפריצות ולמתירנות היוונית.
גם היום אנו נקראים לחזק את בתינו בשלושת תחומים אלו. רק אז נמצא ראויים להניח את הנר שלנו בפתח ביתנו כדי שיאיר החוצה ויקרין על סביבתנו. אז ורק אז, יוכלו בנינו להתהלך בבטחה במרחבי החיים והחברה.
הרב אלישע אבינר הוא חבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
