לפני מעט פחות משנה נפטר ד"ר סיריל פיין, רופא ומוהל מומחה שמל בימי חייו יותר מ- 25 אלף יהודים, חלק נכבד מהם גרים ועולים חדשים. אנו מביאים כאן מאמר פרי עטו שנכתב מעט לפני פטירתו ובו חידוש על פסוק מפרשת השבוע הקשור לנושא ברית המילה. המאמר מוקדש לעילוי נשמתו: ר' צדוק אברהם בן ר' שמואל הלוי ז"ל.
זכיתי להיות מוהל במשך 47 שנים. נהיתי מוהל לא בגלל שהיתי רופא, אלא כי ראיתי בכך שליחות. עסקתי במילה מתוך אהבה עמוקה למצווה והשתדלתי לקיימה על כל דיקדוקיה ופרטיה, ותמיד בשמחה.
במשך השנים צברתי ב"ה ידע וניסיון רב. את ברית המילה ביצעתי על פי ההלכה, בשיטה המסורתית, שעברה במשך הדורות בעם ישראל. אף פעם לא התיחסתי למילה כאל פרוצדורה כירורגית גרידא. עם זאת מובן שלעבודתי כרופא היה ערך מוסף, בעיקר בבריתות למבוגרים ובעת ביצוע "תיקונים" לבריתות.
במשך השנים היו שתי סוגיות הלכתיות, אשר לא תאמו את הידע המקצועי והניסיון שלי בפועל, והפער בין הוראות חז"ל לבין המציאות שאני היכרתי הטריד אותי מאוד.
הסוגיה הראשונה קשורה לענין ה"מציצה". ההלכה קובעת כי ישנם שלושה שלבים בברית מילה כשרה.
חיתוך הערלה, פריעה- כלומר קריעת השכבה הפנימית של העורלה וחשיפת העטרה לחלוטין, ולבסוף
מציצה- כלומר מציצת הדם מתוך הורידים העמוקים של פצע ברית המילה.
הגמרא אומרת: "מל ולא מצץ מעבירין אותו" (שבת קל"ג)- כלומר אם המוהל מל אך לא ביצע את שלב המציצה, יש להעבירו (כלומר למנוע ממנו את המשך היותו מוהל או מלהיות באותה עיר). ומשום מה? אומרים חז"ל: "משום סכנה", אולם אינם מפרטים איזו סכנה. על פניו, נראה כי מדובר בעונש חמור ביותר, לעבירה שאפילו לא הוגדרה. זה נראה חסר פרופורציה אפילו.
סוגיה שניה, והיא קשה לי אפילו עוד יותר, קשורה בענין הכאבים. בפרשת בני שכם אשר נימולו בהוראת שמעון ולוי, בני יעקב נאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית, לג', כה). התורה מייחסת כאב רב לברית המילה, כששיאו ביום השלישי. נתון עובדתי זה, המצויין בתורה, אינו תואם את המציאות. במשך כל שנות עיסוקי במצוה, לא נתקלתי אצל תינוקות בכאב ביום השלישי למילה. זאת ועוד: אני טוען כי ברית הנעשית בטכניקה המסורתית, תינוקות עלולים לבכות במשך לא יותר מ- 7 עד 10 שניות, כשהכאב איננו מרכיב משמעותי בתהליך הריפוי.
גם אצל נימולים מבוגרים, שלהם רגישות שנמשכת זמן רב יותר, אין הדבר כך. היום השלישי איננו שונה ברמת הכאב מאשר כל יום אחר. אמנם ניתן לחוש בכאב, אך זאת בעיקר כשנוגעים ממש במקום הרגיש. בנושא זה ברצוני לגייס את ניסיוני כרופא, ולהציע הסבר, שיעזור ליישב את הפער בין המציאות המתוארת בתורה ונתמכת בהלכות חז"ל, לבין מה שנראה במציאות בימינו.
בימים עברו, המודעות לענין חשיבות החיטוי (סטרליזציה) לא היתה קיימת, ומכשירים סטריליים לא היו בנמצא. את ברית המילה היו מבצעים בעזרת אבנים וסלעים חדים כפי שאנו קוראים אצל צפורה, אשת משה: " ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה…" (שמות ד', כה). השימוש באמצעים מעין אלה הותיר ברוב המקרים שרידים של חול ורסיסי אבן בפצע, וחדירה של אלמנטים אלה יצרו באופן טבעי זיהום שגרר אחריו תגובה דלקתית. כידוע, כל חדירה של גוף זר דרך פצע יוצרת תוך 72 שעות (שלושה ימים) דלקת מוגלתית המלווה בכאבים עזים ובעליה של חום הגוף.
חז"ל, על פי הידע הרפואי שהיה קיים בתקופתם, הורו למצוץ את דם הפצע מתוך הורידים העמוקים, כשמציצה זו היתה למעשה הדרך "לשאוב" את הגופים הזרים שחדרו לפצע במהלך המילה. סביר להניח כי התמותה ירדה בזכות פעולה זו, ולכם תקנו חז"ל את תקנתם החמורה המורה להריחק מוהל שאיננו מבצע מציצה. בחלוף השנים, יתכן והסיבה המקורית לתקנה נשכחה (ומכאן הביטוי הסתום "משום סכנה"), אך תוקפה של התקנה נשאר, במלוא חומרתו.
הסבר זה לסוגית המציצה הוא דרך קבילה ליישוב הסוגיה הראשונה, אשר מתיחסת להלכה מדרבנן, אך כיצד ניתן ליישב את הסוגיה השניה, אודות כאבי המילה ביום השלישי, שהם כבר ענין מדאורייתא?
כידוע, אם יש קושיא לגבי פסוק מהתורה, הדרך היחידה ליישב זאת היא על ידי מציאת תימוכין בפסוק אחר, ואני מבקש לעשות זאת דרך פסוק בפרשתנו, פרשת וירא.
בפרשת השבוע נאמר על אברהם: "והוא יושב פתח האוהל כחום היום". כל הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר את אברהם יושב בפתח אוהלו ביום השלישי למילה, וכם שהיה זה יום חם במיוחד, דבר שזימן אליו את שלושת האורחים שחיפשו מחסה מהחום הכבד. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שאם אכן התורה מתארת את חום היום, הרי שניתן היה לצפות שבפסוק יהיה כתוב: "והוא יושב פתח האוהל בחום היום". מהו א"כ משמעות הביטוי "כחום היום"?
לעניות דעתי, ובמחילה מרש"י ושאר הפרשנים, אני מוצא את הביטוי "כחום היום" כביטוי השוואתי כשמילת התיאור "כחום" איננה מוסבת על החום של היום בחוץ, אלא לחום גופו של אברהם שסבל מדלקת בעקבות המילה וכתוצאה מכך פתח חום גבוה שהיה "כחום היום"- כלומר כ- 40-42 מעלות. שיאה של הדלקת, כידוע ברפואה המודרנית, התרחש תוך 72 שעות- כלומר ביום השלישי!
כך, מתוך פסוק מפורש בתורה אנו יכולים ללמוד על הסיבה לכאבי המילה ביום השלישי ועל המקור לתקנת חז"ל בענין המציצה לאור הסכנה המוחשית והקיומית, פיקוח נפש ממש, שנימולים היו חשופים לה בימים עברו. כל זה מסביר גם מדוע היום, ב"ה, איננו נתקלים בתופעה זו, המתוארת בתורה ובחז"ל, ואין כאן לא סתירה או פער בין המציאות לדברי אלוקים חיים.
כמובן שאין בסברה זו לגרוע מהחובה לקיים את מצוות חז"ל כהלכתה, ואכם גם כיום אנו מלים עם מציצה, כפי שעשו אבותינו במשך כל הדורות.
מודה אני לה' על שזיכני למול באהבה רבה למעלה מ-25,000 יהודים. מי יתן ויקויים בנו לעד "…והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית, וירא יז', יג).
ד"ר סיריל פיין ז"ל היה רופא משפחה ומוהל מומחה מוסמך שמל בימי חייו למעלה מ- 25 אלף יהודים.
