האם אדם בעל סממנים דתיים חיצונים הוא בהכרח ירא שמיים? לשם מה נחוצה יראת שמיים, ומה ההבדל בינה ובין יראת חטא? האם אדם ירא שמיים, הוא אדם שאיננו נופל ואיננו נכשל? האם יש אנשים שאינם דתיים ואפילו נוכרים שהם יראי ה'? הרב בניהו ברונר מנסה להקיף בקצת יותר מ-800 מילה את עיקר העיקרים שעליו בנויה התורה כולה
אברהם אבינו בתום ניסיון עקדת יצחק זוכה לתואר: "ירא אלוקים". מלאך ה' אומר לו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בר' כ"ב י"ב). יראת ה' כמידה המאפיינת את אברהם מתגלית גם בדבריו אל אבימלך מלך גרר: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (שם' כ' י"א).
חז"ל מלמדים אותנו (שבת ל"א) שבשעה שמכניסים את האדם לדין שמים, ושואלים אותו שאלות על ישרותו ועל קביעת עיתים לתורה ושאלות נוספות, הבסיס לכל השאלות הוא מבדק יראת השמים. יראת שמים משולה לאוצר על פי הפסוק: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו ל"ג). כל המידות והמעשים זקוקים לאוצר שיכיל אותם, יראת ה' היא האוצר שיכול להכיל את כל המידות הטובות ואת כל המעשים הראויים. רבה בר רב הונא מוסיף שמי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו את המפתחות הפנימיים של האוצרות ולא מסרו לו את המפתחות החיצוניים. משל האוצר מלמד על כך שללא יראת שמים המידות הטובות והמעשים אמנם קיימים אבל הם עלולים להיאבד כיוון שאין אוצר השומר עליהם, ואילו לפי משל המפתח ניתן לומר שללא יראת שמים לא ניתן להגיע כלל למעלות אחרות, האוצר סגור ללא המפתח החיצוני.
המהר"ל (נצח ישראל כ"ט) מסביר: "שאף שיש בו כל הדברים, צריך ליראת ה'. זהו אף כי יש בו המעלות שיש לעליונים, צריך ליראת שמים. כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העילה. וכאשר אין בו יראת שמים, הרי נשאר העלול בעצמו", הקשר לקב"ה קיים רק כשיש יראת שמים, בהעדרה האדם נשאר לבדו. במקום אחר (תפארת ישראל י') מסביר המהר"ל שיראת ה' עדיפה מאהבת ה' כיוון שהיא זו המביאה את האדם לדבקות בה', לאוהב יש קיום עצמאי בעוד שהירא מבטל את עצמו למציאות שמעליו: "כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק לגמרי בו, ולא כן האהבה, אף כי הוא הדבוק בו יתברך, אין מחשיב עצמו כאילו אין לו מציאות, רק שהוא מתחבר אליו כמו שני אוהבים שמתחברים זה לזה. אבל היראה, מפני שהירא אין מחשיב עצמו לכלום, ומבטל מציאותו אצל אחר".
ירא השמים ניכר בהתנהגותו, ובמיוחד בתחום שבין אדם לחברו. במזמור תהלים ט"ז: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ", מונה דוד את המידות המאפיינות את הגר באהל ה': "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ", המזמור לדעת המהר"ל (תפארת ישראל נ"ד) מתאר את התנהגותו של ירא ה' השלם בהתנהגותו כלפי ה' וכלפי חבריו: "שראוי שיהיה שלם מצד עצמו, ושלם מצד זולתו".
יראת שמים אינה רק הבסיס למידות ומצוות אלא היא גם התכלית כדברי הרמב"ם (מו"נ ג' כ"ד): "תכלית התורה כלה בכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעדים וספורים, אמנם הוא דבר אחד והוא יראת השם ית', והוא אמרו 'והיה אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך'".
יראת חטא נובעת מיראת שמים. מסביר הרמח"ל (מסילת ישרים כ"ד): "יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו ית', ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם יהיה באיזה דרך שיהיה", ירא החטא חושש שמא יעשה מעשה שייפגע בכבוד ה' לא מחשש שמא ייענש אלא כחלק מיראת הרוממות, יראת כבוד לה'.
יראת שמים היא מידה אוניברסלית לישראל ולעמים, אברהם מוכיח את אבימלך על העדר יראת שמים בממלכתו שגורם לשחיתות מוסרית, לעומתה יראת חטא מיוחדת לישראל: "יראת חטא היא סגולתם של ישראל" (הראי"ה קוק אוה"ק ד'). הזהירות וההקפדה על מעשים, דיבורים ואפילו מחשבות מייחדת את ישראל. יראת שמים צריכה לקדום ליראת החטא:"יראת שמים קודמת לעולם ליראת חטא. מתוך האור הכללי של יראת שמים צריכה לבא ההתענפות המרובה של יראת חטא" (שם). הרב קוק מתאר תופעה של יראת חטא מנותקת מיראת שמים: "כשיראת החטא מתנתקת מיראת שמים, כשהאחרונה אינה משפעת על הראשונה את כל הודה, את כל זיוה והדרה, פארה, וכל רכושה הנערץ והנקדש, אז הראשונה מתדלדלת, מתלכדת היא בנמיגת לב, ברפיוני רוח, בחרדה חולשית". כלומר יראת חטא ללא יראת שמיים גורמת לפחד, רפיון וחולשה. ניתן להוסיף גם שיראת חטא שכזו עלולה לצמצם את ההקפדה רק למצוות שבין אדם למקום תוך התעלמות ואפילו זלזול ממצוות שבין אדם לחברו, שבסיסם הוא יראת שמים. אדם שרק החטא הוא הבסיס ליראתו, יתמקד בעצמו וישכח את זולתו. יראת שמים, לעומת זאת, מקיפה את המציאות כולה.
יראת שמים ויראת חטא מהוות מגן מפני נפילות אפשריות, אולם הם אינן מבטיחות שאדם לא ייפול בחטא, לאדם יש בחירה חפשית והוא חייב לעמוד על המשמר עד יום מותו, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עניין זה חשוב משום שבעת נפילה עלול האדם לחשוב ש מידת היראה כבר אינה מצויה בו, ולא כן הדבר. אם אדם נכשל והוא רוצה לתקן, הרי שדרך התשובה פתוחה בפניו. עצם הרצון לחזור למעלתו מעיד על יראת ה' שנמצאת בו.
התנהגות ערכית ומוסרית מבטאת מוסר טבעי ולעיתים גם יראת שמים. יראת שמים אינה אמורה לסתור את המוסר הטבעי, וכשנראה שהדברים הם כך, יש לבדוק האם מדובר ביראת שמים אמיתית. ולכן ניתן למצוא בעולם יראי ה' שאינם מישראל או אנשים מישראל שהם יראי שמים ואינם שומרי הלכה, חלקם מאונס וחלקם בשוגג ואפילו במזיד, ועדיין הם דורשי מוסר וצדק. דרישה זו נובעת מאמונה סגולית בה' שהוא מקור הטוב והמוסר. לצערנו קיימת גם מציאות הפוכה של "יראי חטא" ללא יראת שמים, אצל אנשים שכאלה ה' היושב בשמים עוסק בעיקר במצוות שבין אדם למקום, אולם מוסר, אתיקה ודרך ארץ אינם מעניינים אותו במיוחד, לפי תפיסתם. שתי תופעות אלו עלולות לגרום למחשבה כאילו התורה אינה עוסקת במוסר, והמוסר אינו קשור ליראת אלוקים ולתורה. הדרך שאנו צריכים לשאוף אליה היא לחבר את התחומים. אברהם אבינו זוכה לתואר "ירא אלוקים" בראש וראשונה בזכות מידותיו התרומיות הוא "עמוד החסד", מאברהם מתחילות גם אלפיים שנים של תורה (ע"ז ט.) המחנכת אותנו ליראת שמים ומתוכה ועל גביה ליראת חטא.
הרב בניהו ברונר הוא רב הקהילה הדתית לאומית בקריית אתא ומרבני 'צהר'
