יראה איננה רק עניין כלפי שמיים, היא מידה שהלכה לאיבוד באופן מוחלט בעידן הנוכחי. הרב חיים נבון מתגעגע לחיים יהודיים שיש בהם שילוב של אהבה ויראה
אחרי שמכבי ת"א זכתה בגביע אירופה, הראו בחדשות את מאמן הקבוצה מקבל שיחת טלפון מראש ממשלת ישראל. פיני גרשון שאג לתוך הטלפון: "הלו, אריק!". נזכרתי אז באליהו הנביא שרץ לפני מרכבתו של המלך אחאב כדי לחלוק כבוד למלכות (מל"א י"ח, מו; רש"י שם). חשבתי לעצמי שגם אצלנו, לפני כמה עשורים, לא היה עולה על דעתו של שייע גלזר לומר לבן-גוריון: "הלו דוד". אבל היום אין כבוד, וודאי שאין יראה.
אין מדובר כאן בהתפתחות נקודתית של ירידת הפוליטיקאים אל העם. מדובר בתופעה רחבה, הנוכחת בכל תחומי חיינו: אובדן מידת היראה. אזרחים אינם מפגינים יראה כלפי ראש הממשלה, ילדים אינם יראים מהוריהם, תלמידים אינם יראים מרבותיהם. במאה העשרים ואחת, הולכים ומיטשטשים יחסי הסמכות. כולם חברים של כולם; וזה לא תמיד לטובה.
התופעה הזו משפיעה גם על עולמנו הרוחני. הרמב"ם מנה שתי מצוות עשה המעצבות את יחסנו הרגשי כלפי הקב"ה: מצוות אהבת השם ומצוות יראת השם. אנחנו מהדרים בראשונה ומזניחים את השנייה. אנחנו שרים בהתלהבות: הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך. לא עולה על דעתנו להצהיר גם: אנחנו יראים ממך.
בפרשתנו אברהם מגיע לפסגת הישגיו הרוחניים במעשה העקידה, ואז נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, יב). כל חייו עמל אברהם כדי להגיע למעלת היראה. אבל אנחנו מזניחים בקלות דעת את דרך היראה. בין צעירינו רווחות צורות פנייה לקב"ה שהיו גורמות לרמב"ם התקף לב: "איזה צדיק השם", "איזה חמוד השם". הם פונים לקב"ה לא כעבד המתרצה בפני אדונו, אלא – חלילה – כגננת המתמוגגת מפעוטיה. גם זה נובע מהזנחת מידת היראה בעבודת ה'.
חז"ל לימדו אותנו מדוע צריך גם לאהוב את ה' וגם לירא ממנו: "עשה מאהבה, שאם באת לשנוא – דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא; עשה מיראה, שאם באת לבעוט – דע שאתה ירא, ואין ירא בועט" (ילקוט שמעוני איוב רמז תתצג). מי שיש לו רק מידת היראה עלול להידרדר ליחס של שנאה כלפי תורה ומצוות. אך מי שיש לו רק מידת האהבה יכול בקלות לבעוט בעולמו הרוחני. לכן נחוצות שתי המידות גם יחד.
אהבת ה' מרגילה אותנו להפיק מעולמנו הרוחני הנאה וסיפוק. אך מה לעשות, יש זמנים שבהם התורה והמצוות דווקא תובעות מאתנו התמסרות וקרבן. לא תמיד שמירת המצוות היא תענוג גדול. ודווקא בזמנים הללו מתברר האם אנחנו עובדי ה', המוכנים להקריב למענו, או עובדי עצמנו.
כשנסעתי לפולין, אי-אז בשנות התיכון שלי, עמדתי במטוס בתור לשירותים. ניגש אליי בחור חילוני מבית ספר באילת, ואמר לי: אפשר לשאול אותך שאלה? אמרתי: ודאי. הוא שאל: האם אתה דתי משום שהדת באמת נותנת לך שלוות נפש וסיפוק, או רק משום שכך חינכו אותך? נותרתי ללא מילים; לא לשאלה הזו ציפיתי בתור לשירותים. היום הייתי משיב לו: שתי התשובות שגויות. אני דתי לא כדי לקבל שלוות נפש, וגם לא משום שכך חינכו אותי. אני עובד ה' משום שזו דרך האמת, ואני מוכן גם להקריב למענה את שלוות נפשי. זו תמצית דרך היראה, הצריכה ללוות את האהבה בעולמנו הרוחני. בלי היראה, אנחנו לא יכולים לקרוא לעצמנו עובדי ה' באמת.
הרב חיים נבון הוא רב קהילת 'שמשוני' במודיעין ומרבני 'צהר'
