טרדות היומיום: פרנסה, לימודים, עבודה, בריאות, פוליטיקה ועוד, מסיתים לרוב את מחשבתנו משאלות הליבה של חיינו כמו: מהן המטרות שסימנו לעצמנו, מהם סדרי העדיפויות והערכים שאנו רוצים שינחו את התנהלותנו ועוד. קל מאוד להכנע לדרישות ולאילוצים היומיומיים; להתעסק עם פתרונות מידיים לצרכים מיידיים. הקושי מתחיל כשאדם מתחיל לפשפש במעשיו ולשאול את עצמו – כלשונו של קהלת – "מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש?". אין הכוונה לשאלה בנימה הרטורית- פסימית שבה בדרך כלל היא מובנת, כי אם מתוך רצון אמיתי למצוא תשובה לשאלה כיצד לכוון את מעשינו.
קריאה כזאת של דברי קהלת מראה כי הוא איננו תוהה על התועלת שבחיים, אלא שואל את עצמו, ובדרך הזאת גם אותנו, מהי תכלית האמת בחיים? האם צבירת הון והעברתו לדור הבא? לשאלה הזאת, קהלת משיב בצורה שלילית וכך עולה גם מהדברים של רש"י במקום: "דור הולך ודור בא – כל מה שהרשע יגע ועמל לעשוק ולגזול אינו מבלה את מעשיו כי הדור הולך ודור אחר בא ונוטל הכל מיד בניו …ומי הם המתקיימים? הענוים הנמוכים … וענוים ירשו ארץ…". במילים אחרות כל הבטחון, הכוח והעוצמה שהכסף מעניק לאדם (גם אם לא הושג בגזל ועושק), יכול להלקח ממנו באחת. דוגמא מובהקת לכך היא איוב. לפי רש"י דווקא הענווה והצניעות היא התכלית שבסופו של דבר מאפשרת לאדם לרשת ארץ ולקנות את מקומו בהיסטוריה. ענווה היא היכולת להיות רגיש לזולת, לראות את מקומי ביקום בפרופורציה הנכונה, לא להתנשא ועוד. התמקדות יתרה בחומר מקשה על השגת מטרות אלה.
לא מזמן קיימתי שיחה עם פסיכולוגית חברה למקצוע. שוחחנו על שני אחים והיא הצביעה על אחד מהם בתור "מוצלח." אמרתי כי לדעתי גם האח השני מוצלח ולו בשל העובדה שהצליח לצבור תחת ידיו כמות נאה של נכסים. היא השיבה כי לדעתה אין בצבירת נכנסים בלבד בכדי לכנות אדם בכינוי "מוצלח."
סיפור קטן זה ממחיש עד כמה חזקה היא הנטייה האנושית לראות במי שמצליח מבחינה כלכלית אדם "מוצלח". אנו טועים לחשוב כי הם מצאו את יתרונם תחת השמש, ואמנם בחלק מהמקרים הדבר נכון. ישנם אנשים רבים אשר חנן אותם הקב"ה בעושר והם דואגים לחלוק אותו עם נוספים ובכל מרבים שמחה ואושר. יחד עם זאת, יש להיזהר מלקנא באנשים בעלי עושר. ברוב המקרים איננו יודעים את מחירו האמיתי של העושר.
אחד מהזיכרונות הראשונים שלי מתחילת דרכי בארץ, לפני כ- 24 שנים, קשורה בעניין זה. באותה תקופה טרם רכשתי מכונית ונאלצתי להגיע לעבודה בטרמפ עם פסיכולוגית אחרת שהתגוררה בסמוך אלי. המכונית שבה היא נהגה בשעתו הייתה מדגם אאודי 80 שנחשבה למפוארת באותה תקופה. אני זוכר את הדקות של הקנאה שעברו בי נוכח מכונית הפאר שבו הקולגה שלי נוסעת. באחד מהימים נסבה השיחה בינינו על סיפורים משפחתיים. במהלך השיחה למדתי ממנה כי בעלה נכה צה"ל ממלחמת שלום הגליל, ובגין כך הם יכלו לרכוש מכונית מפוארת כמו זו. מיותר לציין כי מאותו רגע הסתכלתי בצורה שונה לחלוטין לא רק על המכונית, אלא גם על מה שיש לי ומה שיש לאנשים אחרים.
ההבנה כי דור הולך ודור בא עלולה להביא לפסימיות בנוגע לתועלת שבחיים. הרי אם מה שאנו משקיעים בו היום, עלול בקלות ללכת לאיבוד מחר- אז בשביל מה להתאמץ? חשיבה שכזאת עלולה להוביל למסקנה כי אין ערך לחיים, ואם כבר חיים אז לא משנה כיצד חיים אותם. בדיוק בעניין הזה מציין בעל ה"מעם לועז" את אחד מפלאי הקב"ה בטבע העולם: "שאע"פ שדור הולך ודור בא והכל רואים בסופם של הנולדים למות, עדיין עוסקים הבריות בפריה ורביה כמצוה…"
כמדומני שבכך מחדד קהלת את אחת מהשאלות הקיומיות המרכזיות בספר ובקיום האנושי בכלל: העובדה כי החיים הם זמניים לא צריכה להביא אותנו לייאוש, אלא אדרבה: לעודד אותנו לפעול ביתר שאת בכל הקשור למציאת המשמעות בחיינו שלנו ושל הסובבים אותנו.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי והמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות:dgotlieb@netvision.net.il
