בגן סיפרו לנו שאלוקים רואה, שומע ויודע הכל. הייתה תקופה שזה גרם לנו לפחד, אבל מהר מאוד שמנו לב שבחדרי חדרים רוב האנשים ממשיכים לעשות מה שבא להם. אז איפה היא אותה יראת שמיים? ואיך יכול להיות שרק מעטי מעט בכל זאת מצליחים להחיל אותה על עצמם?
איך נקבעים הקודים המוסריים בתוך חברה? מי מחליט מה טוב ומה רע? מה מותר ומה אסור? מה נחשב למקובל ומה לפוגעני? מסתבר שלכל אומה, תרבות וחברה, יש את השיטה שלה. בדמוקרטיה, למשל, מדברים על זכותו של היחיד מול הפגיעה בזכותם של הרבים. במילים אחרות: כל עוד התנהגותו של הפרט איננה פוגעת בזולת, הרי שאין סיבה מדוע התנהגות שכזו תיחשב לא מוסרית או רעה. בתפיסה המערבית אין חשיבות למהות המעשה, אלא רק להשלכותיו הסביבתיות. אדם יכול להיות אלים, בהמתי, אכזרי, חסר מצפון, עכבות או בושה, אבל אם הוא עושה כן מבלי לפגוע באף אחד, הרי שהדבר מותר.
ובכל זאת נשאלת השאלה: האמנם? האם אדם שמקפיד על התנהגות מוסרית, אנושית, מנומסת ומדויקת בפרהסיה, אך בצנעה מתנהל בפריצות וללא גבולות הוא אדם טוב? האם אדם שביומיום מקפיד על הכללים, אבל במקומות שלא רואים אותו הוא "מחפף" הוא אדם מוסרי?
למוסר האנושי, לפחות לזה המערבי, אין תשובות ברורות לשאלות מעין אלה. אם המניע היחיד שעשוי לגרום לאדם לעשות טוב הוא יראת העונש, או לחילופין הערכה חברתית וכבוד, הרי שאין הצדקה לשאלה מה קורה כשאתה לבד. אם אין פידבק חברתי למעשה (חיובי או שלילי), המעשה כאילו לא קיים ומה זה בעצם משנה? אלא שאם כך, מה ימנע מאדם להתבהם בחדרי חדרים? מה יגרום לו לעשות טוב גם כשלא רואים ויודעים? מדוע לבחור באופציה הפחות נוחה, אם אף אחד לא יודע או מודע להקרבה?
היהדות מציעה פתרון וקוראים לו אמונה. היהדות טוענת כי הדבר היחיד שיהפוך אדם להיות טוב באמת היא נאמנות מוחלטת לאמת; בגלוי ובסתר, בפרהסיה וברשות היחיד, ברחוב ההומה ובחדר השירותים הנעול, ואת זה עושים רק עם אמונה. אמונה שיש מי שרואה, שומע ויודע, למרות שאנו לא רואים, לא שומעים, מריחים או חשים אותו. כך גם מתחיל השולחן ערוך: "שויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים… כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד…".
אלא שאמונה בלבד לא מספיקה. אמנם רובנו מוכנים להודות שהקב"ה קיים ונוכח, אולם עדיין התחושה האישית היא שקיומו איננו פה עכשיו. הרבה מאוד אנשים דתיים מחזיקים באופן תדיר בליבם את שאלת השאלות: "היש אלוקים בקרבנו, אם אין?". מליוני אנשים מאמינים שיש אלוקים בשמיים, אבל הם עדיין עושים בארץ מה שבא להם. כי מה בעצם אכפת לי אם ה' בשמיים? מה עוזר לי שהוא שם אם הוא לא כאן עכשיו ברגע זה?
יהיו שיאמרו שיש משהו "חרדי" בציור שאנו רגילים לשמוע בדרך כלל ממחזירים בתשובה המדברים על אלוקים הצופה, שומע, רואה וזוכר ה-כ-ל, לא רק את מה שנעשה בחדרי חדרים אלא אפילו את מה שעובר בין גלגלי מחשבתו של האדם. רובנו לא מסוגלים לסבול את המחשבה הזאת, לכן אנו מדחיקים אותה. אנו מעדיפים לדבר על אמונה כמשהו גלובאלי, כללי, שקשור לבית כנסת, קידוש, הבדלה ושיעור דף יומי. את מה שיש בין לבין אנחנו מסווגים כ"חיים" שלא ברור מה הקשר שלהם לאמונה. כך יוצא שחיים מלאי ניואנסים דקיקים, ניסיונות ומבחנים אפילו ברמת המחשבה, נתפסים כמשהו שאין לו קשר עם האמונה. ים האתגרים הוא אין סופי: בבית, בכביש, במקום העבודה, עם בן או בת הזוג, עם הילדים, בקניות בסופר, בעגלת הקניות שאתה כל פעם מחדש מתלבט האם להחזיר אותה למקום כשסיימת או להשאיר אותה בחנייה. זה נמצא במילים שאתה אמור לשקול לפני שאתה מוציא החוצה, באתרים שאתה נכנס או נמנע מלהיכנס אליהם באינטרנט, בטוקבקים ארסיים שנכתבים לרוב בשם בדוי ובעצם היכן לא?
זה תובעני, אבל זו גם האמת. האם אנו מאמינים בה? או אולי אנו מרשים לעצמנו כי אף אחד לא יודע? האם אנו באמת זוכרים ומאמינים שאנו אף פעם לא לבד? האם אנו עושים טוב (או נמנעים מלעשות רע) כדי שיגידו עלינו, או בגלל שאנו מעידים על עצמנו בפני ריבון כל העולמים? האם יראת ה' שלנו קמה איתנו בבוקר, נכנסת איתנו למכונית, הולכת איתנו לתפילה ולעבודה? האם היא הולכת איתנו לישון? האם היא במחשבות כל הזמן? "יראת ה' אלמדכם", אמר דוד המלך, וידע מה שאמר.
מנסיון אישי, רוב הזמן זה לא מצליח. זה חומק בתוך שברירי שניות. הנוכחות שלי בעולם כ"כ אמיתית ומורגשת, ואילו הוא ית' כ"כ נסתר, נעלם ולא מורגש, כך שאיזו יראה ואיזו נעליים….
ובינתיים בין שכחה, כשלון ושבר אני מזכיר לעצמי מידי פעם: הוא כאן עכשיו. שיויתי. ולמרות שרוב הזמן זה לא מצליח אני מחזיק את הרצון שיום אחד זה יהיה יותר קל, יותר טבעי, פחות מאומץ. שהדיוק הזה כבר יהיה חלק ממני. שלא אפול כל הזמן לשכחה. שאזכור תמיד שיש משהו מעבר לעולם הזה. שיש תכלית והדרך אליה רצופה בזיכרון של יראת ה'.
איתמר מור הוא עורך עלון 'השבת'
