בימים אלו מוקרנת בטלוויזיה סידרה המנסה ללמד את הצופים כיצד ניתן להגיע אל האושר המיוחל. בתכנית ישנם מספר אנשים שכל אחד מהם מציג את הדרך אל האושר על פי תפיסת עולמו. התכנית, שלא במפתיע, זוכה לפופולאריות גדולה שהרי מי לא רוצה להיות מאושר?
מאחר וגם לתורת ישראל יש מה לומר בנושא, בטורים הקרובים ננסה לראות מהי ההדרכה של התורה בנוגע לדרך שבה קונים את האושר.
אולם בטרם נעסוק באושר עצמו, יש לברר מהו מקור העצבות ולמה בכלל אנשים עצובים.
פעמים רבות אנחנו פוגשים אנשים שלכאורה לא חסר להם שום דבר, אולם הם עצובים. יש לאותם אנשים כסף, בריאות איתנה, משפחה מקסימה, עבודה מסודרת ועדיין הם עצובים, ולפעמים אפילו עצובים מאוד. כיצד הדבר ייתכן?
הרב קוק בספרו אורות הקודש נותן כיוון מעניין להבנת העצבות וכך הוא כותב: " העצבון הרוחני הזה הוא הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה, היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים עליונים, ברורים ובהירים, והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החומריים, שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עיצבונה ".
מהי כוונתו של הרב קוק בדברים אלו?
בכדי לבאר את דבריו של הרב קוק ואת העיקרון העולה מהם, אנו נזדקק להשוואה לתחום בריאות הגוף ולתחום מכונאות הרכב. כאשר אדם מרגיש כאב בטן יש לו שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא לקחת אקמול, "משכך כאבים" שישכיח את הכאב ובכך לכאורה יפתור את הרגשת הכאב. האפשרות השנייה היא ללכת לרופא ע"מ שזה יבדוק מה משמעות הכאב. מי שמבכר ללכת לרופא ע"פ נטילת משכך הכאבים עושה כן משום שהוא מבין שהכאב מורה על בעיה שיש לטפל בה. הכאב הוא מנגנון התראה. נורת בקרה. אפשר לכבות את נורת האזהרה, אולם ברור שאדם רציני לא ייבחר באפשרות זו, אלא ילך לטפל בבעיה באופן מעמיק.
אותו עיקרון מתקיים גם בתחום הרכב. אדם נוסע ברכב ולפתע נדלקת נורה כתומה המעידה על תקלה בבלמים. יש לנהג שתי אפשרויות. הראשונה היא לפנות למוסך ולטפל בבלמים הבעייתיים. האפשרות האחרת היא לנתק את הנורה הכתומה ע"מ שזו לא תפריע לו…
אדם רציני ילך למוסך מתוך הבנה כי נורת התראה מעידה על בעיה. מי שמתעלם מהבעיה או מבטל את ההתראה מתנהג באופן ילדותי ולא רציני.
גם בעולם הרוחני ישנן התראות ונורות אזהרה. גם לנשמה ישנן דרכים לבטא את מצוקותיה ואת העובדה שהיא כבולה וחסומה. העצבות, כך מבאר הרב קוק, היא נורת האזהרה שנדלקת אצל האדם כאשר נשמתו מרגישה חנוקה וחסומה. הנשמה המרותקת לחיי החומר משדרת אותות מצוקה בצורת עצבות.
וכמו בכאב גופני כך גם בכאב הרוחני, יש לאדם שתי ברירות. האחת היא להשכיח את העצבות באמצעות ריגושים, בילויים וחוויות מסוגים שונים. האפשרות האחרת היא להכיר בכך שמקור העצבות הוא בכאב הפנימי של הנשמה. אין ספק שאם הוא מחליט לבחור באפשרות השנייה, מלאכתו תהיה קשה הרבה יותר. ההכרה באמת תתבע ממנו לברר מהו המענה הראוי לכאבה של הנשמה ולעולמו הפנימי.
לפעמים אנו נתקלים באנשים עצובים ומרירים ואנחנו דורשים בשלומם. "אין לי מצב רוח" הם עונים, ומסתבר שהביטוי הזה- "מצב רוח" הוא מדויק. העצבות נובעת לרוב לא בגלל חיסרון חומרי כל-שהוא, אלא בגלל חסרון רוחני. מצב הרוח לא במיטבו כי משהו רוחני גורם לו למועקה.
נמצאנו למדים כי תחושת העצבות מעידה על עולם רוחני חסום שלא בא לידי מימוש משמעותי. הדרך אל האושר, אם כן, היא לתת מענה ראוי לא רק לכוחות הגוף, לתאוות וליצרים, אלא לא פחות מכך לעולמו הפנימי של האדם שמבקש רוחניות.
בשאלה כיצד ניתן בפועל לתרגם את העצבות לעבודה שממנה באים לידי אושר ושמחה, נעסוק ב"ה בשבוע הבא.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
