שטאדטלאורינגן, גרמניה – ז' חשון תשס"ט.
ההלכה קובעת כי בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל בז' חשון אומר בתפילתו "ותן תל ומטר לברכה" אם הוא מתכוון לחזור לארץ ישראל או אם אשתו וילדיו מתגוררים בארץ ישראל.
השנה התחלתי להגיד "תן טל ומטר" בחוץ לארץ, ולא סתם בחו"ל אלא בעיירה כפרית קטנטונת וישנונית בגרמניה ששטחה הכולל קטן מזה של הבסיס שבו שעשיתי את שירות המילואים האחרון שלי. בשטאדטלאורינגן, בבית השוכן כמעט מול הכנסייה המקומית, נולדה אימי ז"ל ביום כ"א ניסן, שביעי של פסח, תר"צ – שנת 1930 למניינם.
אמי הייתה הבת הצעירה מבין שלוש בנות למשפחה היהודייה היחידה שחיה בעייריה, משפחה ששמרה על יהדותה וזהותה על אף בדידותה ושהייתה אהודה ואהובה גם על השכנים. סבי ז"ל היה הולך מידי שבת לבית הכנסת בעיירה הסמוכה, אוברלארינגן; עיירה קטנה בהרבה משטחה של העיר רעננה שבה אני מתגורר כיום. מהקהילה היהודית הקטנה שהתקיימה באוברלארינגן נותר כיום רק שלט על קיר המציין כי פעם עמד שם בית הכנסת וכן בית קברות מטופל ומטופח. בית הקברות מוקף חומת אבן ועל שער העץ שבכניסה קבוע שלט ובו שמות מחזיקי המפתות וכן ציון הסעיף המדויק בחוק האוסר על גרימת נזק למקום. בבית הקברות מצאתי בקלות, בשורה הראשונה, את קבריהם של הסבים של אמי – ההורים של האבא של האמא ושל האבא של האבא של נכדתי. קברים אלו שעומדים איתן על תילם מתוחזקים במצב מרשים, ונראים טוב בהרבה מקברים בני אותה תקופה בבתי קברות בארץ. המצבות שכלל לא ניכר עליהם כי עברו עליהם 82 חורפים גרמנים קשים, מלחמת עולם והכחדה של הקהילה היהודית. בית הקברות נמצא בחוצות העיר עטוף בפסטורליות של שדות מוריקים ודשא רך מנומר בשלל צבעי השלכת. גרמניה הירוקה מתעתעת. אפשר להבין מדוע אין אומרים בה "ותן טל ומטר לברכה" לפני חודש דצמבר. אתה עומד מול כל הירוק והשקט ושואל את עצמך האם זוהי הארץ וזהו המקום שממנו הצליחו אמי ודודותי להמלט בעור שיניהן? האם זוהי הארץ שהחריבה את עולמן הפיזי, הנפשי והמשפחתי?
הבית שבה גדלה אמי נראה שונה במציאות מכפי שהוא זכור לי מתמונות השחור-לבן הבודדות ששרדו את השואה ומצאו את דרכן לארה"ב שם גדלה אמי. העיירה שינתה את פניה. מספרו של הבית השוכן בקירשטורה שטרסה (רחוב שער הכנסייה) הוחלף מ-135 ל- 3, ודיירי הבית הורידו מזמן את השלט הגדול שהיה עליו ושפרסם את עסק הטקסטיל שהסבא רבה שלי ניהל בתוכו. לא שאלנו מי גר שם כיום. לא שאלנו ממי הם קנו את הבית וממי הבעלים הקודמים קנו את הבית. ידענו רק ממי נגזל הבית לפני 64 שנים.
אבל לא הכל שחור. בעיירה פגשנו רופא שיניים כבן 85 ואת אשתו הנראית צעירה בהרבה מכפי שנותיה. ממראה הבית העטור אומנות דתית, ניתן להבין כי מדובר באנשים מאוד דתיים. בני הזוג, ששניהם ילידי העיירה, גרו לפני המלחמה ועודם מתגוררים בבית השוכן מול בית ילדותה של אמי. במהלך המלחמה שירת רופא השיניים וכן אחיו בצבא הגרמני. שניהם נפלו בשבי כוחות הברית – רופא השיניים בידי הבריטים ואילו אחיו בידי הרוסים. רופא השיניים חזר למשפחתו כשנה לאחר המלחמה, אולם אחיו לא שרד את השבי הרוסי. בשיחה עימו הוא סיפר לי כי הוא ומשפחתו הסתייגו גם בשנות המלחמה מהיחס של הנאצים ליהודים ואיך הוריו סייעו לסבים שלי במשך מספר שנים תוך כדי סיכון נפשם הם. הוא סיפר כיצד אמו התחננה בפני הסבים שלי שיפקידו אצלה את מעט חפצי הערך שברשותם בכדי שלא ישדדו אותם ושיישאר להם משהו לכשתסתיים המלחמה. הוא סיפר כי במשך שנות המלחמה הסבים שלי נענו בשלילה גם להצעות של אביו שיצוד להם ארנבות ושישחט להם עופות. גם בדרכם האחרונה להשמדה, כך סיפר, הסבים סירבו לקבל ממנו נקניק לא כשר. בזכות כל אלו, הוריו קבלו לימים הכרה ב"יד ושם" כ"חסידי אומות העולם."
נותרנו עם תחושות מעורבות. מצד אחד ישנו המפגש עם אנשים אשר לא ניתן לזהות אצלם שום שמץ של אנטישמיות ושבמשך שנים גרו בשכנות לסבים שלי – ובכלל זה בשנות המלחמה הקשות- ותמיד התייחסו אליהם בצורה אוהבת ואוהדת. מצד שני, נותרה השאלה עד כמה הם והרהורי החרטה ורגשות האשמה שהם חשים על פועלם של הנאצים, מייצגים את הכלל אם לאו.
את ליל ז' בחשון עשינו בפנסיון קטן עם תנאים פחות טובים מאלה שישנם ברוב הצימרים בארץ. הפנסיון שוכן מטרים ספורים מהבית שבו גדלה אמי ושממנה נמלטה בגיל 10 לבד לשוודיה ומשם הגיעה לארה"ב. שם בפנסיון, התפללתי תפילת ערבית והתחלתי לומר "ותן טל ומטר", ואותה תפילת ערבית, כמו גם תפילת שחרית שלמחרת, הייתה משמעותית עבורי הרבה מעבר להלכה על בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל. חשבתי כי סביר להניח שהפעם האחרונה שמישהו קרה בשם ה' בשטאדטלאורינגן הייתה בבוקרו של אותו יום בשנת 1942 שבו הובלו הסבים שלי לדרכם האחרונה; היום שבו התייתמה העיירה מיהודיה ואמי מהוריה. אחרי כמעט 70 שנה נשמע קולה של תפילה בעיירה שקטה זו, על ידי הנכדים של היהודי היחיד בעיירה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
