"אם נכבה את כל האורות במדינה, ונשאיר דולקים רק את האורות בהיאחזויות הנח"ל כיום ובעבר", אמרו ראשי הנח"ל, "האורות הדולקים יציירו את מפת מדינת ישראל". כך גם התבטא פעם יצחק רבין ז"ל: "הנח"ל מהווה אחד האמצעים החשובים ביותר להתיישבות בספר…".
בסוף שנת 2001 נסגרה היאחזות הנח"ל האחרונה ועמה תם פרק מיתולוגי בתולדות הציונות.
האמצעים אמנם השתנו עם הזמן, אך המטרה אינה משתנה. גם היום "ציונות" אינה מילה גסה. המילה "ציונות" נותנת לחיים שלנו כאן ועכשיו לממש חזון בן אלפי שנים. קיומה היציב של מדינת ישראל יוצר לעתים אשליה כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אך צריך לדעת שהחזון הציוני טרם הושלם וחובתנו לחזק את מימושו.
הרחבת תחומי מדינת ישראל היציבה אל מחוץ ל"קו חדרה-גדרה" היא צו השעה. צריך למנוע את ההידלדלות של אזורי הפריפריה בכלל והנגב בפרט, לפני שייגרמו לנו נזקים חברתיים וביטחוניים קשים. אם ניקח את הנגב כדוגמא, מעמדו הוא ממש כשל "עיר ספר" המוזכרת במקורות היהודיים, הקובעים כי באזור הספר רפיון בביטחון האישי והכלכלי מהווה גם פגיעה בביטחון הלאומי. על כן מקובל במסורת ישראל כי בספר מחללים את השבת אפילו על מנת למנוע "עסקי תבן וקש" – דהיינו גנבות רכוש קלות מצד אויבים (עירובין מה ע"א).
מדינת ישראל חייבת לחפש דרכים לעודד את מיטב הצעירים להתיישב בנגב ובגליל. במקורותינו מצאנו, שבתקופת ההתיישבות של עם ישראל בארצו נבחרו שבטים מיוחדים ליישב את אזורי הספר. שבט דן, אשר אנשיו היו ידועים כחיילי צבא מובחרים, נָחֲלו קרקעות בספר הרחוק – בבשן: "דן גוראריה יזנק מן הבשן – מלמד שסמוך לספר, וכל מי שסמוך לספר נמשל לאריות" (ספרי דברים, פסקה שנה). שבט מנשה, שהיה ידוע באיכותו המוסרית, נחל בגלעד בכדי להוות השפעה חברתית ומוסרית חיובית על האוכלוסייה בסְפר (על פי העמק דבר, דברים ג, טז).
בהצעת חוק הקצאת קרקעות לחיילים משוחררים (תיקוני חקיקה), התש"ע-2009 אני מבקש לממש גישות אלו כאן והיום במדינת ישראל. הצעת החוק קובעת כי מינהל מקרקעי ישראל יחלק לבוגרי צבא או שירות לאומי קרקעות בפריפריה בנגב ובגליל, ללא תמורה. מהלך זה יהווה חיזוק הפריפריה באוכלוסייה איכותית, הן מן הבחינה הערכית-חברתית והן מן הבחינה הביטחונית. העתקת אוכלוסיה איכותית תאפשר הרחבת השירותים – מרכזי מסחר, בתי חולים ואוניברסיטאות, תחזק את הביטחון האישי, ותעלה את המוראל שהוא מרכיב חשוב בעוצמתה של האוכלוסייה.
בהצעה זו רובד נוסף. בעידן של ירידת הערכים ושבירת כל מיתוס מאַחד, אסור לנו כחברה להשלים עם מגמת ההשתמטות הפושה בקרבנו. חובתנו לבטא את ההכרה החברתית בתרומתם של הפועלים בשליחותנו כחיילים בצבא ההגנה לישראל.
במקרא מסופר על כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה אשר היה שליח נאמן, שעודד את העם במדבר וניסה לשכנעו להיכנס לארץ באומרו "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל). כגמול על מעשיו זכה כָּלֵב באדמות חברון: "עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יד, יד). הרקע הנוסף להענקת חברון לכלב הוא ההכרה בתרומתו הביטחונית של כָּלֵב לאזור שבו יגור: "וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת" (שם יב).
כאז גם היום אנו יכולים לשלב את שני הרעיונות של חיזוק הפריפריה והכרה בתרומתם של החיילים לחברה, בכך שנעניק להם קרקעות בפריפריה. בדרך זו נבטא את סולם הערכים שלנו המעמיד את התרומה החברתית והביטחונית במסגרת צה"ל כערכים מרכזיים בחברה. עם הענקת הקרקעות תזכה החברה הישראלית בתרומה הייחודית שחיילים משוחררים יעניקו לאזורים הדורשים חיזוק חברתי, כלכלי וביטחוני.
בכוחנו להחיות את החזון הציוני שהנחה את ההיאחזות לדורותיה בצורה משודרגת. "מיטב הנוער" יקבל עידוד משמעותי לשירות צבאי מלא, ואותו עידוד עצמו יאפשר את פיתוח אזורי הספר כ"שירות" מלא, לאורך כל חייו.
ח"כ משה מטלון מכהן בכנסת מטעם סיעת "ישראל ביתנו,
