חומש שמות מסתיים בתיאור החיים בצד המשכן:
"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, לו-לח)
חיי ישראל במדבר מתוארים כחיים בצל מסע. כל עוד הענן מעל המשכן, עם ישראל נשאר במחנהו. ברגע שהענן עולה, על עם ישראל לארוז וללכת בעקבות הענן אל מקום שבתו החדש והלא נודע.
צורת החיים הזו מתוארת בדרך למדנית מעניינת דווקא במקורות מאוחרים. מקור אחד משקף את החוויה הזו באמצעות הדיון בשאלה האם וכיצד יכולים היו בני ישראל להקריב קורבנות במשך שהותם במדבר. עיקר הדיון נסוב סביב שאלת הקרבת קורבן הפסח שכן ייחודו של קורבן פסח בכך שהוא מוקרב לשם אכילה ואין להקריב את הפסח כשאין מי שראוי לאוכלו. בעקבות הלכה זו, נשאלת השאלה כיצד יכולים היו בני ישראל בעת שהותם במדבר להקריב קורבן פסח כשקיים החשש שהאכילה לא תתממש אם בסמוך להקרבה יעלה הענן ועם ישראל יצטרך להיחפז ולצאת לדרך?
על הקושיה הזו אף משיבים בדרכים פתלתלות: ראשית, יכולים היו להקריב קורבן פסח בשנה שבה ליל הסדר חל בשבת שכן חזקה על הענן שלא הורה לעם ישראל לחלל את השבת ולצאת ולטלטל בשבת מרשות לרשות. שנית, מפני שאיסור תחומין חל גם ביום טוב, לעולם עליית הענן בערב הפסח תהיה כרוכה בחילול החג או השבת הבאים בעקבותיה. אך המפרשים בכל זאת התירו את בעיית ההקרבה בלי פתרון, שכן לבעיות האחרות ניתן למצוא פתרון גם בלי לעבור על איסורי תורה. ולכן לא ניתן לעולם להקריב קורבן פסח במדבר (המקנה קידושין; שו"ת מהרש"ם).
דיון נוסף המתאר את השפעת הענן על שטף החיים אנו מוצאים סביב קבורתה של מרים. הפסוקים מתארים שעם ישראל הזדרז לקוברה. ומסבירים המפרשים שהמהירות נבעה מן החשש שמא עם ישראל ייאלץ לפתע לנסוע לדרכו. כך, מה שאפשר לעשות מיד, אין דוחים לאחר כך (פנים יפות, חוקת).
שאלת הקרבת הפסח כשלעצמה והדרכים שבהם הציעו המפרשים לפתור את עניינה פחות מעסיקים אותנו. גם בעיות הקבורה של מרים נפתרו מזמן. אך השאלה המהותית שמציפים המפרשים היא שאלת אופי החיים מתוך תלות מתמדת באפשרות התנועה. במצב המתואר לעם ישראל אין יכולת לתכנן לטווח הארוך ואף לטווח הקצר. הרעיון שעם ישראל יארוז אפילו באמצע השבת את מטלטליו ויתארגן לנסיעת "בדיעבד" בהקפדה על עשיית מלאכות בשינוי וכך לא יעברו על איסורים רבים, נשמע הזוי. וספק בעיניי אם הפתרון ההלכתי אכן אפשרי. אבל עצם העלאתו מעידה על כך שכל שמירת המועדים והשבתות הייתה תלויה על בלימה. שבת שמנוחתה מופרת מעצם זמניותה של המנוחה.
שאלת קבורת מרים מתעדת לא רק את העובדה ההיסטורית אלא את חוויית אי השקט ואת היעדרו של 'זמן איכות'. חוסר הנחת הזה עומד בסתירה למשמעות הענן שהיא נוכחותו הקבועה של הקב"ה בקרב עם ישראל (ספורנו פקודי).
גם המדרש בתארו את שבעת העננים המלווים את עם ישראל בדרכו מתאר מציאות אוטופית מופלאה וקסומה:
ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שמקדים לפניהם מתקן להם את הדרכים מגביה להם את השפל ומשפיל להם את הגבוה ועושה להם דרך סרט ומישור (מכילתא דרשב"י).
לפי המדרש, לעם ישראל ניתן שירות שכלל הגנה היקפית, סלילת דרכים מתוקנות ויישור ופילוס דרכים ושבילים נוחים למעבר באדיבות מע"צ עננים. נוכחות העננים הפכה את בני ישראל לפי זה לעם מפונק ומחוסר דאגות.
הפער שבין המדרש ופירוש הספורנו מצד אחד לבין העמדה המשתקפת מתיאורי הלמדנים המאוחרים מן הצד השני מלמד על נקודת מבטו של הפרשן. מי שבחר להצביע על הקושי שבנדודים המאיימים, קורא בספר שמות את סיפורו הממושך של עם ישראל כעם נווד בן אלפי שנים התלוי בעננות החולפות על פניהם של מלכים ורוזנים. מי שבחר להצביע על הממד מחמם הלב של הקשר האישי והקרוב עם הקב"ה או על הממד הניסי המסלק דאגה, קורא את פרשיית המדבר בגעגוע, כפי שעשה ירמיהו: "…זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב).
את התיאורים הפרשניים הקוטביים של החיים בצל המסעות אפשר לקרוא כמתייחסים לשני "מצבי ענן" שונים. ענן ה-on וענן ה-off: ירידת הענן ועלייתו. מצבי ענן אלו של עליות וירידות מתארים את עצם חוויית התהפוכות הקיצוניות. הפער שבין שני הפירושים מספר סיפור שלא תם במדבר. כמו באודיסאה, גם סיפור המסע של עם ישראל הוא סיפור של המתנה ארוכה לשיבה מאוחרת. סיפור המסע הזה הוא סיפור של שכינת עננו של הקב"ה והתרחקותו המטלטלת, של פחד נטישתו בצד תקווה לשובו המרגיע וגם סיפורו המבלבל של מי שאינו יודע להבחין בין מנוחה וטלטלה וחש ספק קיומי מתמיד.
אנו מסיימים את חומש שמות ביציאה משעבוד לגאולה. אך הגאולה אינה חתימתו של תהליך, היא רק תחילתו
כותבת המאמר:
הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש בית המדרש לנשים ב"בית מורשה", ירושלים
