כולנו מרגישים עצמנו חופשיים, אולם נשאלת השאלה האם בבחירות, במחשבות ובהתנהגות שלנו אנו באמת כאלה? הרב נתאל אריה מגיש מבחן קצר ואישי לחירות של כל אחד מאיתנו.
ימי זוועה בגטו קובנא. רעב, עינויים, ייסורי מוות, פעולות השמדה ועבודות כפיה. יהדות ליטא מתבוססת בדמה. אך גם בגיא צלמוות זה, לא איבדו יהודים את אמונתם האמיצה לחיות חיים יהודיים שלמים. לא חדלו לבקש קרן אור והדרכה נאמנה לסבך חיי השעה; כיצד לחיות בלא לאבד צלם אנוש, כיצד לשמור את אמונתם אפילו בשעה אפילה זו.
הספר "ממעמקים", על שלושת כרכיו, הינו אחד מן המסמכים הנדירים שהשתמרו בדרך נס מאותה תקופה. הספר מתעד באותנטיות נדירה את פניה האציליים של יהדות ליטא באותם ימים נוראים. בפיסות נייר שהוטמנו במעבה האדמה, נרשמו שאלות ותשובות הלכתיות שהשיב אדם דגול, אוד מוצל מאש – הרב אפרים אושרי – ליהודי הגטו. אלו הן לבטים שרק אימי אותם ימים יכלו לייצר; מקבץ שאלות נדיר המשקף רגשות של תסכול עמוק ושאלות נוקבות, כמו גם ביטויים עזים לרגישות אנושית ורוחנית כאחד. האם הניתן לומר קדיש על גויה שהצילה יהודים במרתף ביתה, תוך סכנת נפשות? האם מי שחברו הפציר בו לעזור לו לקרב את מיתתו, כדי שלא יסבול ייסורים, יכול להתמנות כשליח ציבור בימים נוראים?
באחת השאלות הכואבות המרגשות והנוקבות, מתאר הרב אושרי תפילת שחרית בגטו, בה שליח הציבור ר' אברהם יוסף הי"ד אומר כדרכו את ברכות השחר, ובהגיעו לברכת "שלא עשני עבד", קורא הלה בקול מר לרבש"ע:
"איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי? איך יוכל עבד נתון למרמס לברך ברכת בן חורין, בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו? איך יכול עבד הנתון למרמס חרפת אנוש, המחסר לחמו ומימיו ומשביעו ראש ולענה, לברך ליוצרו ולומר: "שלא עשני עבד" – הלא לצחוק ולעג יהיה? אין זה אלא שקר, אמירה שאין מאחריה כל כוונת אמת?! כך היה חוזר וזועק מידי יום ביומו, ורבים מן הקהל הצטרפו עמו."
הרב ענה לציבור המתפללים תשובה הלכתית בעלת אמירה עמוקה ומחנכת, בה מתבררת, לגודל האבסורד, משמעות החירות דווקא באותן שעות אפלות. הרב הביא ראיות והסביר כי כוונת ההודאה בברכה זו, אינה על החופש מעבדות פיזית, כי אם על החרות הרוחנית הפנימית, על המצפן אותו קנינו לעד ביציאת מצרים, על עולם ערכי אישי בו אף יד אינה יכולה לשלוט ואף אדם אינו יכול לשעבד. הרב סיים את דבריו והורה: "לכן אמרתי לשואלי, כי חס ושלום להם לבטל ברכה זו, אשר תוקנה על ידי אבות העולם, רבותינו זכרונם לברכה. אדרבה: דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זו. למען יכירו אויבנו ומנדנו שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת אנו רואים את עצמנו כבני חורין הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להיגלות".
לדעת הרב אושרי הי"ד עצם יכולתי להתלבט בשאלת החירות הינה ביטוי לחירותי. הגוף יכול להיות משועבד אך לא הרוח. הרוח גאה היא, היא בזה לקלגסים צמאי הדם ושואפת לחירות שבוא תבוא. ממש כך כתב בנסיבות הפוכות לחלוטין, כמה שנים קודם לכן, מרן הרב קוק זצ"ל במאמרו "חרותנו", וזה לשונו בשינויים קלים: ההבדל שבין העבד לבן החורין אינו רק הבדל מעמדי. ניתן למצוא עבד משכיל שרוחו מלאה חירות, ולהיפך – בן חורין שרוחו הינה רוח של עבד! החירות הינה הרוח העליונה שהאדם והעם מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לצלם א-לוקים שבקרבו. או אז מרגיש האדם את חייו כמגמתיים, ראויים ובעלי ערך. מה שאין כן בבעל רוח העבדות. אין תוכן חייו והרגשתו יונקים מאופיו העצמי, אלא ממה שהוא יפה וטוב אצל האחר שהוא שולט עליו איזה שליטה שהיא, רשמית או מוסרית.
בהקשר זה דומני שאין מאפיין יותר מדו – שיח שהתנהל בין אנטולי שרנסקי לשופטו, כמסופר בספרו "לא אירא רע". לאחר שנפסק דינו להישלח לסיביר אלא אם כן יחזור בו ויבקש חנינה. או אז קם שרנסקי ואמר לשופט בקור רוח ובעוז: "אתה השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך, כיוון שלאחר שיגמר המשפט תלך לביתך, ואילו אני אהיה משועבד, כיון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך, שמבין שנינו – אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם, ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט, קבעו מראש מה לומר! גופך אומנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת, וזה חמור פי כמה וכמה…"
אכן רובנו ככולנו אנשים חופשיים, אך כמה חזקה היא בתוכנו החירות? הבה נבחן את עצמנו באמצעות כמה שאלות פשוטות אך מהותיות, הצומחות מתוך המציאות המוכרת לכולנו, ודומני שהתשובות עליהן אינן פשוטות. לדוגמא: האם אנו איננו עושים דברים מסוימים רק משום שהם מוצאים חן בעיני מי שאנו חפצים בקרבתו? ולהיפך, האם איננו נמנעים מלומר או לעשות דברים הנראים בעיננו כאמיתיים, ישרים ומוסריים, רק מפני שאיננו רוצים לאבד את אהדתו של מישהו? עד כמה אנו פועלים באמת כבני חורין במציאות המקיפה אותנו? רובנו יכולים להסביר ולצטט מאמרים בסוגיית החירות, אולם האם אנחנו כבני אדם, כתלמידים וכאנשים איננו מאבדים משהו מן הזהות הפנימית שלנו כשאנו מתבטלים בהערצה לאישיות תורנית דגולה רבת מעש וכריזמאטית? האם תלותנו בה אינה פוגעת בנו מבחינות שונות? האם איננו מאמצים לעצמנו בחיים גם דברים שאינם נכונים או תואמים לנו? ובכלל: האם אנחנו באמת חיים פועלים וחושבים באופן משוחרר ועצמאי תוך נאמנות עצמית? או שמא מאמצים אנו שבלונה מחשבתית התואמת את החברה בה גדלנו? מה יש בנו יותר: אותנטיות אישית או חקיינות ורוטינה?
ליל הסדר הקרב מזמין את כולנו לעשות סדר בזהותנו הלאומית אך לא פחות מכם גם בזו האישית. בליל הסדר נמשה את עצמנו מן המיצרים המקבעים של המציאות, ובחצי הלילה נצא אל מסע אישי לחיים ללא מורא. נצעד היישר אל המים שייבקעו בוודאי מפני רצוננו, ננער עצמנו מכל שפלות של עבדות נפשית לכל מה שהוא זר ומוריד את ערכנו, ונאזין לקולה הפנימי הטהור של הנשמה.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת הגולן, חספין.
