1. יש יתרונות רבים בלהיות עורך עלון שבת. יש יתרון רב עוד יותר בלהיות עורך עלון שבת שמתגורר במקום קטן, משום שכך הסיכוי שמישהו לא יכיר ולא ידע מי אתה מצטמצם פלאים, והפרסום כידוע מפרנס יופי את האגו.
בערב פורים האחרון, בשעה מוזרה למדי, ניגש אלי ביציאה מישיבת ההסדר בחיספין בחור צעיר משיעור ב', אחד מאלו שהתגייסו בימים אלה, וכשהוא מתנודד (תוצאה של קצת יותר מידי יין) קבע עובדה: "אתה איתמר מור".
"נכון" עניתי בשעמום שקשור בכך שכבר מזמן התרגלתי שיש יותר אנשים המכירים אותי מאנשים שאני מכיר אותם.
"תגיד אתה יכול לתת לי עצות קשורות בהוצאת עלון שבת? אני הולך להוציא עלון שבת חדש…", כך הכריז ואמר ללא בלבול.
הבטתי בו. כולו בן 19. אולם מאחר שהיה זה ליל פורים ואני עצמי הייתי שתוי לקחתי את דבריו ברצינות. במחשבה שנייה, ייתכן שהוא באמת היה רציני. ולמרות זאת שתקתי.
"נו די", הוא נדנד. "שחרר משהו…תן לי טיפ".
האמת היא שלא היה לי כוח אליו. הייתי שיכור, עייף ולא מצאתי את עצמי. השעה הייתה כבר אחרי חצות, והדבר היחיד שעוד ביקשתי לעצמי הוא להתבודד כמה דקות עם ריבונו של עולם בלילה שבו "כל הפושט יד נותנים לו", ואז למצוא דרך בטוחה להגיע הביתה בכדי לקום בבוקר לשחרית וקריאת המגילה.
"תגיד, למה אתה עושה את מה שאתה עושה?", שאלתי אותו לבסוף.
"מה ז'תומרת?" הקשה.
"למה אתה עושה את מה שאתה עושה? למה אתה מוציא עלון שבת? מה הקטע שלך?"
"אני רוצה שאנשים יתחזקו ויקראו יותר דברי תורה. ולהשפיע על אנשים מתוך התורה, מה לא?"
"אתה יודע, יש אפשרות נוספת".
"כמו מה?"
" כמו להוציא עלון רק בכדי שיראו את השם שלך מתנוסס בתיבת הקרדיטים ליד התואר 'עורך' או בשורת הכותרת של המאמר".
2. לפני כשנה וחצי כתבתי בעלון אותו אני עורך טור אישי. שם המדור בו פורסמו הדברים היה "דברים שרציתי לומר"; הצהרה בומבסטית למדי בהתחשב בעובדה שכיום אני כלל לא זוכר במה עסק הטור, מה היה כתוב בו או בתגובות שקבלתי או לא קבלתי עליו. אני זוכר רק דבר אחד ממנו, משפט אחד קצר ולא משמעותי. שהיה ככל הנראה המשפט הכי פחות חשוב בכל המאמר. במשפט ההוא תיארתי מפגש עם אחד מחברי, שבמקרה הוא אדם ידוע מאוד, תוך שאני מצמיד לו את התואר "חברי הטוב". עשיתי זאת תוך ציון שמו במפורש, וזאת למרות שלא היה לאזכור שום משמעות או תרומה למאמר. הטקסט לא היה חסר דבר אם השורה המדוברת הייתה מושמטת. האזכור ההוא נועד למטרה אחת בלבד: לתרום לי באופן אישי; לתחושת ה"שופוני"– שידעו כולם: ההוא המפורסם, זה שכולכם מכירים, האיש שאין מי שאיננו יודע מי הוא – הוא גם "חברי הטוב". ככה מזינים אגו. כך בונים הערכה עצמית מזויפת על חשבון אחרים, ועוד עוטפים הכל בהצהרה לפיה אלו "דברים שרציתי לומר".
תוך כדי שאני מקליד את השורות הללו, אני שואל את עצמי שוב: "למה אתה עושה את מה שאתה עושה?". האם אפשר שגם הטור הספציפי הזה, על כל גילוי הלב שבו, נובע ממניעים אגואיסטים של כבוד? האם אני באמת מבקש להשפיע? האם לרגע אחד חשבתי מהם הדברים שאותם באמת "אני רוצה לומר"? אולי שוב אני עושה את מה שאני עושה בכדי שיגידו עלי? אולי זה סתם תחכום על תחכום, אגו עטוף באמירה אידיאליסטית- ערכית? אז למה אני עושה את מה שאני עושה?
3. את התשובה המדויקת ביותר לשאלת ה"למה אתה עושה את מה שאתה עושה?" למדתי רק השנה. זה קרה תוך כדי לימוד פסקה מופלאה בתורה ס"ו בליקוטי מוהר"ן (חלק א), שבה ר' נחמן כותב בשתי שורות מדויקות את הסוד כולו: "ואפילו מי שאין נצרך לבריות בשביל פרנסה כי מתפרנס משלו, אף על פי כן יש שהוא נצרך לבריות בשביל כבוד או בשביל דבר אחר, דהיינו שיש לו תאווה של כבוד וחשיבות- נמצא שהוא נצרך לבריות, שהוא נצרך לכבוד וחשיבות שלהם… וזה פירוש 'אהללה ה' בחיי' – היינו כשאין נצרך לבריות. וזה בחיי- בחיי דווקא! היינו שאני חי חיים משלי שאינו נצרך לחיות שום אדם. כי הנצרך לבריות חייו אינם חיים- היינו שאינם חיים שלו כי הוא חי מאחרים…".
אני חושב על מה שר' נחמן אומר, ונזכר בעמרי- חבר טוב ולא מפורסם שנוהג לומר כי העובדה שאדם נושם איננה אומרת שהוא חי. עמרי שייך לחבורה סודית ומופלאה של אנשים שזכיתי להימנות עליה המבקשת ללמוד חירות באמצעות חיים עצמיים- כאילו שאינם ניזונים ממה שאחרים אומרים/ חושבים/ רוצים. אנשים שרוצים להלל את ריבונו של עולם בחייהם שלהם כפשוטו. בדרך הכי הלכתית אבל גם הכי אותנטית מבלי לפחד, מבלי לְרָצות אחרים, מבלי לחשוש או להתאים את עצמך, מבלי לשקר, מבלי להתנחמד או לזייף.
4. אלא שבאופן אישי, ככל שאני מעמיק בחקירה, בשאלה, בניסיון להבין את התהליך שעומד אפילו בבסיסו של המאמר הזה, אני נתקל בשקרן שבי, בנחמד שנוהג כך רק משום שהדבר משתלם לו, במתחנחן, במגזימן שמותח את הכל עד לקצה בכדי לזכות בעוד קצת הכרה חיצונית ואהבה מאנשים שהוא בכלל לא מכיר- כי ככה מזינים אגו. ככה חיים משל אחרים.
אז איך יוצאים לחירות ריבונו של עולם? איך משתחררים ממבוך המראות שבו כל דופן משקפת את דמותי שלי? מה הסיכוי שטור כמו זה ישפיע על מישהו או משהו בעולם? הרי אף אחד לא יתחיל בעקבות קריאת השורות הללו לבחון את הבחירות שהוא עושה או את המניעים הקשורים בהן. אז בשביל מה לכתוב? ועוד יותר מכך בשביל מה לפרסם?
ועד שאני מגיע לכתיבה, מה עם דין וחשבון על המעשים הקטנים של היומיום שלא תמיד ברור למה אנו עושים אותם? למה חולצה כזאת ולא אחרת? למה דווקא גודל כיפה כזה ולמה זהו מיקומה על הראש? למה להניח את משקפי השמש על הקרקפת במין רישול אופנתי ביום שבו אף אחד לא נזקק בכלל למשקפי שמש? למה אני מכניס כ"כ הרבה סימני קריאה בסמס בודד? מה מכל זה שלי? כמה מכל זה הוא אני? מה משרת אותי ובשביל מה? למה אני עושה את מה שאני עושה? האם אני עושה את כל זה כי זה אני, או רק בכדי לקבל פידבק מהעולם?
5. אני חושב עכשיו על כמה מהאנשים היקרים לי, שייתכן והטור הזה מביך אותם. בטח יש גם כמה נשמות טובות שמוכנים לתת לי שם של פסיכולוג מומלץ . אבל אני טוב לי במחשבות, בחפירה, ברצון להגיע לדיוק, בחתירה לחירות. שם אני מונח. לשם אני שואף. לעשות דרך במים. לעבור ביבשה בתוך הים. חג שמח.
