התורה בהיכרותה את נפש האדם וחולשותיה, מעניקה לאדם דרך להתעלות על עצמו ועל יצריו. לא רק שניתנת לאדם הזדמנות לתקן את המעוות, אלא שיש מקום לשמחה כשההזדמנות אכן מתממשת. כזהו הפסוק בפרשתנו האומר: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' … אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם (ד:כב). על כך אומר המדרש(ת"כ הוריות פר"ג): "אשר- לשון אשרי, שאשרי הדור שנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו."
ככל שהאדם הינו בעל דרג גבוה יותר מדקדקים איתו יותר, אולם כאשר הוא מכיר בטעותו ופועל לתיקונו, הדבר מהווה סיבה לשמחה גם אצל הכלל. אמנם יש מבין המפרשים שפירשו את המילה "אשר" דווקא כ"כאשר" ולא כ"אם" ומכאן לומדים כי הכרחי שגם הנשיא יחטא, בכדי שלעם יהיה ממי ללמוד את נשוא התיקון.
באופן פרדוקסאלי חג הפסח שאמור להיות חג משפחתי הפך אצל רבים למוקד של "חטאים" בתוך המשפחה. יחד עם המסורות הקבועות, ניקוי הבית, עריכת ההכנות וליל הסדר, מגיעים גם היריבויות והמריבות של בני המשפחה והמתחים עולים. נראה ש"מצווה" זו הפכה כה חביבה על עם ישראל לדורותיו, מגזריו, נטיותיו וגווניו, עד שאותן ארבע שעות של ליל הסדר זכו להכנות רגשיות כאילו מדובר במסע של חודש לפחות. הדיבור על אצל מי נהיה השנה שעוד מתחילים בטו בשבט; הדיונים על מי עוד יהיה שם ומי לא יהיה; כמה יכינו וכמה ישקיעו? איזה מנגינות ישירו? איזה אוכל יהיה: אשכנזי או מזרחי? כל אלו שאלות פשוטות לכאורה, אולם לא תמיד יש להם תשובות פשוטות. מצד אחד קשה לנו עם לערוך את הסדר שלא בחיק המשפחה. מאידך לא תמיד יש לנו את היכולת לשלוט ברשימת המזומנים ובסידורי הישיבה. לעיתים יש באותה משפחה אנשים שאינם רוצים להיות מוזמנים יחד או להסב לאותו שולחן. אנו אומרים כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אולם רבים מעדיפים דווקא לראות ולזכור את העוולות שנעשו להם לפני 35 שנה ושמאז הם לא סולחים ומוחלים למי שיושב בצידו האחר של השולחן.
לא תמיד יש פתרונות לחיכוכים שעולים. לעיתים המסקנה היא כי כולם צודקים. כך לדוגמא בויכוח בין הבעל שהוא גם בן יחיד שרוצה לעשות את הסדר עם הוריו הקשישים, לאשתו שכבר 15 שנה לא היתה בסדר אצל הוריה. האם יש כאן מישהו שצודק? צודקת האמא שמבקשת מבתה הנשואה להגיע אליה השנה לסדר, וצודקת גם הבת שיודעת שדווקא השנה מגיעים הגיס והגיסה מחו"ל וחשוב מאוד לבעלה לעשות איתם את הסדר. אז מה הפתרון?
סבורני כי פרשת 'ויקרא' מעניקה לנו תשובה מסויימת כשהיא מדברת על יכולתו של המורם מעם להודות בטעותו ולהשפיל עצמו. ראוי שגם בסכסוכי הסדר כל אחד יחפש לא רק צדק, אלא גם בגרות ויכולת לוותר. כאשר וויתור נעשה ממקום של בחירה, ממקום חזק ולא חלש, הויתור מעניק לאדם עצמה. בסופו של דבר, מי שאינו יודע לוותר או לסלוח הוא החלש והוא זה אשר גורם לעצמו ולסובבים אותו סבל.
לסיום מתאימים דבריו של הרב קוק אשר כתב: "הנפש האוהבת היא לעולם יותר גדולה מזו האהובה" (אורות הקודש ד,תו). כלומר, ככל שאדם יודע יותר לתת מעצמו ולוותר, כך הוא מצטייר כגדול יותר בבחינת נשיא – אשר מעשיו מהווים דוגמא לאחרים ויש בהם בכדי להביא אושר ושלום לכל הסובבים.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי"
