נעים בין הרצונות לבין הפחדים שאלנו את עצמנו למה אנחנו מרשים לעצמנו להגיע למצב הזה שבו העבודה נהפכת עלינו לקשה? האם המאמץ מצדיק את המחיר? ואיפה כאן החירות?
פסח מגיע , ריח של נקיונות ובישולים באוויר, יחד עם אביב שממתין לפרוץ החוצה, אוצר בתוכו את כל מה שזרע החורף. תחושה של התחדשות, ורצון אמיתי לקלף כבר את שכבות החורף העבות, ולבדוק מה קרה שם בפנים במשך חודשי העיבור הארוכים והקרים.
אבל יש גם את הצד השני, זה של העבודה הלא נגמרת, של נקיונות אינסופיים, של נבירה בתיקים וזחילה מתחת למיטות ודפיקה של מזרונים, ושל עיניים עייפות, נעצמות מאליהן דווקא בלילה הכי חשוב, ליל הסדר.
וככה אנו נעים בין הרצונות לבין הפחדים. מצד אחד הרצון להתחדש ולהתנקות, אבל מייד מאחוריו מציץ הפחד מהעומס והטרחה, ומהעייפות שמביאה לקוצר רוח.
למה אנחנו מרשים לעצמנו להגיע למצב הזה, מדוע העבודה הזו נהפכת עלינו פעמים רבות לעבודה קשה בחומר[ הניקיון] ובלבנים ובכל עבודה בשדה? האם המאמץ מצדיק את המחיר?
ובאמת בגלל כך, יש המציעים לנו לוותר על הניקיון לפסח, להסתפק בביעור החמץ וביטולו, כדי שנגיע לליל הסדר שמחים ורעננים.
אבל הלב מסרב גם בעצה טובה זו. עד שיש הזדמנות לנקות ולסדר פעם בשנה את כל מה שחיכה לנו, נדחה גם אותה? מה , נגיע לפסח והבית לא מצוחצח? איך אפשר?
אבל אז שוב עולה מול העיניים המבט העייף והגב הכואב וסימן השאלה חוזר.
האם אין דרך ביניים?
לפני שלש שנים , בדיוק חודש לפני פסח, עמדנו לקראת מעבר דירה נוסף , אחד מחמישה בתוך שנה וחצי, תוצאות של הגירוש ההוא.
ידענו שאנחנו צריכים לעבור. המקום בו גרנו היה קטן, וקראווילה מרווחת יותר התפנתה. ידענו שצריך לעבור אבל כח לא נותר. שוב לארוז ארגזים ולסחוב ספרים, ולטלטל רהיטים , ולחיות בבלגן מוחלט שבועיים. וכבר כמעט החלטנו להשאר ולא לעבור.
אבל אז, התגלגלו לידי המשפטים האלו:
' דע, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁהָעוֹלָם הֵם מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, עַל-כֵּן הֵם צְרִיכִים לְתַעֲנִית, דְּהַיְנוּ עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת כִּי בְּוַדַּאי יָדוּעַ, שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר, כִּי 'אֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו' (עֲבוֹדָה-זָרָה ג), אַךְ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִפְעָמִים לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת, הוּא בִּבְחִינַת ….."אַף אֵין יֵשׁ רוּחַ בָּהֶם"- שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם רוּחַ כְּלָל וְהַקְּטַנֵּי-אֲמָנָה הֵם בִּבְחִינַת "מִקּצֶר- רוּחַ"…..[ לקו"מ תנינא פ"ו]
בהתחלה קצת הופתעתי. מה הקשר בין קטנות אמונה לבין עבודה קשה. המעבר הזה הוא קשה אוביקטיבית נקודה! אבל לאט לאט זה התחיל לחלחל, קושי העבודה או המעבר הוא לא דבר שתלוי בשרירים המאומצים. זה תלוי באמונה. כי אפשר לעבוד ה' יתברך בכל דבר. ועבודה קשה, או לפחות התחושה של עבודה קשה היא תוצאה של קטנות אמונה, של חסרון ברוח, של קוצר רוח.
החלטנו ללכת על זה. כלומר על המעבר, אבל כמו שרבי נחמן מלמד בפסקה הזו. מעבר מלא אמונה ורוח.
וככה הכנו תכנית. קודם כל החלטנו לעבור נקיים. כלומר לנקות בבית הישן, ורק מה שנקי להעביר לבית החדש.
אבל זה לא הספיק. ידענו שיום אחרי שנתחיל יצוצו שוב הספקות והקשיים, ולכן החלטנו לעשות מידי בוקר, ממש על תחילת היום מפגש מכוונות קצר, חמש דקות של רוח. ישבנו על כוס קפה, ושאלנו את עצמינו, מה אנחנו מנקים היום, ומה הלעומת זה בנפש? איזה חלק בנפש אנחנו בוחרים לנקות יחד עם החפץ הממשי. וכך- עם המקרר באה התובנה על ניקוי מקרירות, מחוסר אכפתיות, שאולי נגעה בנו, וביום של התנור דיברנו בינינו על חום הלב, ומתי חום יכול לשרוף, מה קורה כשמבשלים משהו, ואיך אי אפשר כנראה להמנע מטעיות שמשפריצות לכל עבר ומשאירות כתמים, ולפעמים צריך לדעת להסתדר עם הכתמים האלו ולהמשיך לחיות איתם כי הם לא יורדים.
וכשהגענו לחדרים ולארונות, התחילה עבודה מרתקת- מה להשאיר ומה לזרוק. מה מיותר לנו בחיים ומה נצרך, מהר מאוד הגענו לשאלה למה אנחנו אוספים כל כך הרבה ציוד שבסוף יושב לנו על הצוואר כמו משקולת ומעביד אותנו במקום שאנחנו נשתמש בו? ויחד איתה התובנה כמה אנרגיה הרכוש המיותר גונב לנו.
כל יום נפתח בהתבוננות כזו, לא תמיד עמדנו בזמנים ולפעמים היא נמשכה יותר מחמש דקות , אבל כל היום כולו היה נראה אחרת. אפשר לעבוד את ה' יתברך בכל דבר, לחשתי לעצמי במשך היום רכון על התנור, או כפוף בתוך המקרר, גם בנקיונות ובמעבר דירה חמישי אפשר למצוא רוח ואפילו לזרוע אותה.
אם רק נרצה.
ערב פסח הגיע. הקראווילה החדשה חיכתה לנו מאירה ומחייכת, ואני לא האמנתי שזה מה שקרה. עברנו הרבה דירות, כל מעבר זכור לי היטב, כמו שריטה שמשאירה את חותמה בנפש. ורק המעבר הזה היה נדמה לי כסוג של ריחוף. מרחפים קלות, נוגעים ולא נוגעים ונוחתים במקום חדש. את המעבר הזה אני לא סופר. לא אנחנו עברנו אותו אלא הוא העביר אותנו. הלכנו איתו, זרמנו איתו ולא התנגדנו, אלא ניסינו למצוא את הרוח שלו, את האמונה שמסתתרת בו, ואת עבודת ה' שבכל דבר. ניסינו ומצאנו.
פסח הוא הזדמנות לנקיון וסדר פנימי. אפשר לקחת אותה ולשמוח בה, אפשר לנצל את הניקיון המעשי להתבוננות פנימית, ככה זה בעולם הזה, הרוח מחפשת את הכלי להיות ניצוקת לתוכו, את ידית האחיזה דווקא כאן בעולם הזה להיות נאחזת בה, פסח מייצר לנו המון כלים עם ידיות אחיזה, לנו נשאר למלא אותם בהתבוננות ואמונה, בכח הגודל וכח הצומח, ולתת לרוח להוליך אותנו אל מה שמכין עבורנו פסח השנה .בהצלחה!
הרב אייל ורד הוא רב קהילת 'יחדיו' בפ"ת, מלמד ב"מכון מאיר" ומרבני 'צהר'
