יוסי, קבלן משנה באחת מחברות הבנייה הגדולות, פנה למנהליו והודיע כי ייאלץ להיעדר לשבוע ימים מהעבודה. גם דודי, מנהל בכיר בחברת סטארט-אפ מצליחה הודיע לעמיתיו כי הוא נעלם למספר ימים. פרננדו, שמשמש כטבח ברשת מסעדות יוקרתיות, פנה למפעיליו וביקש להשתחרר מעבודתו לשבוע שלם. באותו השבוע גם דביר, אחד מעובדיה המסורים של חברת "טבע", לא הגיע לעבודה. הם לא היו היחידים. גם אדוארד שעלה לפני מספר שנים מרוסיה, נטש את הנגרייה שלו. מלקו שלפני כמה שנים עלה מאתיופיה לא התייצב למשמרות הקבועות שלו. הגדיל לעשות נדב, מושבניק מהצפון ובעל משתלה משגשגת, שהתחתן לאחרונה והשאיר את אשתו לבדה בביתם החדש שבמושב. גם צביקה, רוני ויריב, נטשו את כיתותיהם ולא הגיעו ללמד.
לאן נעלמו כולם?
הם נפגשו כולם, עם עוד רבים אחרים, ביום ראשון הקודם בצאלים – בסיס האימונים הראשי של חיילי המילואים. הם נערכו לקראת אימון שטח מתיש ומפרך, כשהם משאירים מאחוריהם משפחה וטרדות פרנסה. החליפו בגדים נוחים במדי צבא מאובקים ועליהם תיקים עמוסים. את ניחוחות המטבח הביתי החליפו מנות קרב יבשות. את נעימות המיטה החליפו שקי שינה מרופטים. את המקלחת הנעימה החליפו סופות אבק מגרד. את המזגן המחמם החליפה צינת הלילה המקפיאה והחודרת של המדבר.
לאחר שהגיעו לצאלים הסיעה אותם 'טיולית' חורקת לשטח האימונים שהיה להם לביתם החדש למשך שבוע האימונים. יוסי הקבלן לא התמהמה ומיד תכנן את בניית מחנה האימונים. במקום לפקח על בניית רבי-קומות בצפון תל אביב הוא פיקח על כמה מהחיילים ולימד אותם שיטות חדשות בבניית אוהלים ומתיחת חוטי חשמל. פרננדו ניגש להכין מרק מיוחד ממעט הירקות שכן הגיעו לשטחי האימונים, ומאיר שבמילואים הוא הרס"פ, הסתובב וסיפק לכל החיילים את מבוקשם. אדוארד ומלקו סייעו בבניית המאהל, וגם דודי שבדרך כלל יושב מול מסך המחשב הצטרף לעבודה. בצד ניסה יריב (בהצלחה לא מבוטלת) לארגן תפילה במניין. מאמציו של יריב אף הוכתרו בהצלחה כבירה כשביום החמישי למילואים נמצא חייל בשם אור שמעודו לא הניח תפילין ולא עלה לתורה ובהזדמנות חגיגית זו עלה לתורה ונערכה לו חגיגת בר מצווה ברוב פאר והדר. רוני וצביקה, המורים הבכירים, ניסו תוך כדי ההתארגנות לשכנע את חיילי הפלוגה שכדאי להם גם להכיר אביהם שבשמיים. נדב מהמושב שבמילואים הוא מפקד המחלקה, לא בזבז רגע וישב עם דביר (מחברת טבע) ועם חנן וביחד ארגנו לוחות זמנים ברורים. השכמה מוקדמת (כשהדתיים עוד קמים לפניה בכדי להתפלל), ושעת שינה מאוחרת בכדי להתאמן עד כמה שניתן. כן, בין השאר היו גם אימונים. אמנם אלה חיילי מילואים, חלקם לא ממש צעירים והכושר הגופני הוא כבר לא מה שהיה פעם. פה ושם נצפית כרס מבצבצת מתוך מדים שמזכירה שעד אתמול הללו היו אזרחים בעלי משפחות ומקצעות. אולם גם כך, ההשקעה והמאמץ שהתגלו באימונים, נראו לעין כל. הם טיפסו על הרים וזחלו על סלעים. ירו על מטרות ותפסו מחסות. גם בלילה המקפיא הם לא נשברו והמשיכו ללחום. בלילה של יום חמישי הם צעדו במסע ארוך, הגיעו אל היעד וגם שם המשיכו לירות. בבוקר מוקדם בשיחת הסיכום אמר המח"ט כי הוא שנים רבות מפקד, אולם חבורה כזו של לוחמים הוא עוד לא ראה. הוא סיפר כי עד עכשיו היה מח"ט של חיילי סדיר צעירים, ולכן הוא לא היה רגיל לראות אנשים כל כך מיוחדים שיודעים להתגבר על כל המעכבים. לפעמים צריך לשים בצד הרבה מאוד דברים ולהיות מחוברים למה שכרגע עם ישראל צריך.
גם אני גם זכיתי להיות שם באותו שבוע מיוחד, ובעיניי ראיתי את כל זה. אשריך עם ישראל שאלו הם אחיך. אשריך הקב"ה שאלו הם בניך, והלוואי שנצליח בשגרת החיים להבחין בין העיקר ובין הטפל ונדע שבאמת זכינו להיות חלק מעם ישראל.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
