כותרת משנה: מודל להתמודדות עם התרבות העולמית
שתי גישות הפוכות יש להתמודדות עם נושא הקרבנות. הראשונה גורסת כי מי שמרגיש מחויב לרוח-הזמן, הרי שעליו לשעבד את השקפתו על התורה ומצוותיה למה שנראה מוסרי הגיוני ותרבותי בימינו. כמובן, שגם הוא יגבה את שיטתו במובאות, כגון דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב) אודות הויתור שעשתה תורה כביכול בכך שאפשרה לנו להקריב קרבנות, וזאת כיון שלא היינו מסוגלים להיפרד מהם. לכן, יוסיף אותו אדם בארשת מלומדת, כיום כאשר אנו כבר איננו "פרימיטיביים" כמו הדורות ההם, הרי שאיננו זקוקים עוד לויתור זה וכבר הגיעה השעה עליה אמרו חז"ל "קרבנות בטלים לעתיד לבוא" (ויקרא-רבה, כז). אמנם גם אותו אדם ימשיך לומר את התפילות לחידוש הקרבנות כגון "והשב את העבודה לדביר ביתך", אולם הוא יעשה זאת כמצוות אנשים מלומדה, או "כצפצוף הזרזיר" כהגדרת ריה"ל, שכן ליבו ושכלו מתנגדים לעניין בתכלית. מיותר לציין כי זהו שימוש לרעה בדברי הרמב"ם, שהכניס לתוך 13 עיקרים את האמונה במשיח הכוללת גם את בניית המקדש והחזרת הקרבנות (מלכים, יא).
ישנה גישה אחרת, קיצונית לא פחות, השוללת את כל מה שמחוץ לתורה. האוחזים בה טוענים כי ניתן גם כיום, במצבנו הרוחני והתרבותי, לחזור להקרבת קרבנות וזאת ללא כל הכנה והכוונה. הללו "מוותרים" באחת על המוסריות והעדינות לבעלי-חיים שהעולם והאנושות הגיעו אליהם בדורנו. יש לומר כי ויתור זה נראה מלאכותי ולא אמיתי.
בתווך ניצבים כל אלה שאינם מוכנים לוותר על אף אחת מהתפיסות הסותרות- לכאורה: אמונה ותפילה בהשבת מקדש וקרבנות מחד, והבעיה המוסרית וחוסר הקשר הנפשי והמוכנות לעבודה זו מאידך. אנשים אלו חיים בדיסוננס קשה בין תפילותיהם ועקרונות אמונתם, לבין מה שהם חושבים באמת. כאן נדרשים אנו לדבריו המאירים של הראי"ה קוק, המקיף את הסוגיא על צדדיה השונים. דבריו קובעים ברכה לעצמם, ומהווים מודל להתמודדות עם התרבות העולמית.
כנגד הגישה הראשונה טוען הרב: "ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית כי דבר-ה' אשר עמנו הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם לדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות" (אגרות ראי"ה, ד, עמ' כד).
מדברי הרב עולה כי "אתה בחרתנו מעל העמים" איננה רק הגדרת שוני, אלא גדלות ותפיסה מהותית אחרת שאחת מהשלכותיה החשובות היא דבקות בעיקרי האמונה גם כשהעולם לועג, ובלשונו של הרב קוק: "רוחנו איננו ירא מפני הזמנים הוא יוצר את הזמנים ומטביע עליהם את צורתו (אורות-התחיה,ה).
זו הסיבה בגינה הרב איננו חושש מאמירה גלויה אודות השאיפה למקדש וקרבנות, ולכן גם מאמץ (חלקית) את הגישה השנייה דלעיל : "המקדש…העתיק אשר יהיה חדש לעד, אשר הכה חרם את האליליות עם תועבותיה ונתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים…האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו, תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמויותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה…" (שם)
כנגד הגישה השנייה אומר הרב קוק כי אין די באמירה כללית שאינה מתיישבת על הנפש. גישה זו חייבת להיות מבוססת על הרגש הטבעי הפשוט והאנושי להביא קרבן לה', לכפרה, לתודה ולקרבה. לכן "אין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית. שא"א שתתגלה ביפעתה כי-אם בהיגלות אור-ה' על עמו" (אגרות ראי"ה שם).
זו גם הסיבה שמחמתה יוצא הרב בקריאה נלהבת כלפי העולם המתורבת :"במקום אחד במלא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה… אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה, של התחדשות העתיקות המקורית של מקור השירה האלהית אשר בישראל במרום עזו" (אורות-התחיה, שם).זאת ועוד: הרב מודע לכך שיש מי שיבקרו ואף ילגלגו ולכן אומר: "רק סכל ואין לב, אשר לא יוכל קולו להיות נשמע בעת תחיית האורה, יוכל לחפוץ לתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה בחסר ויתיר, באיבה ותחרות ובכל חלי וקצף, על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו, המתנשאים בגאונם למרומי שמים. הכל ישמח דווקא במחזה הנאור הטבעי כמו שהוא" (שם).
כאמור, למרות ההכרח בהשבת העבודה וחידוש ימינו כקדם, ולמרות ההסברים העמוקים על הצורך בכך, הרב מכיר בקושי התרבותי שקיים בימנו כלפי הרעיון של קרבנות מן החי, ואין הוא מוכן לפטור בעיה זו בשלילת דרך-ארץ שקדמה לתורה. לכן כתב הרב קוק שהמוכנות שלנו תיוצר גם בעזרת "הגלות רוח-ה' על עמו" – כלומר התעוררות רוחנית שתחבר אותנו באמת לחידוש סדר העבודה.
הרב נותן מקום לגישה השוללת קרבנות, שהרי יש בה תביעה של מוסר וצדק, של רחמים ועדינות. ככל שהעולם מתפתח בקרבת אלקים ובמוסר, כך יפחת הצורך בקרבנות. בתחילה יגיע השלב שבו כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, המבטא הכרת-הטוב והשקפה כללית על העולם וסדרי החיים המורכבים ממצוקה וישועה. (ע"פ עין איה ברכות פסקה סב). לאחריו יגיע זמן בו כבר לא נזדקק לקרבן בעלי-חיים: "בעלי החיים הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התיקון ע"י התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי-אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש…לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', וההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות (עולת ראיה עמ' רצב).
מכאן שנכונה היא הדרישה לרוממות זו, אך כשהיא באה בזמן לא מתאים – היא הורסת ומכלה. היחס לקרבנות הוא רק סעיף משאלת היחס הכללי לבעלי-חיים. כל זמן שאנו רואים בהם משרתי-האדם, ברכיבה, שעשועים, או מאכל, לא נוכל להתיימר בשם המוסר ולהימנע משימוש בהם דווקא לעבודת-ה'. רק כשהאכזריות האנושית תצטמצם במידה גדולה כל כך, ונשוב למצב שלפני המבול שבו היה אסור לאכול מן החי, יגיע הזמן גם לביטול הקרבנות. על כך יצטרך להחליט בית-הדין הגדול שבאותה תקופה, ולא בצורה שבה איש הישר בעיניו יעשה. ניסיון להקדים את הזמן ההוא אינו אלא שיבוש ועיוות הסדר הנכון וקלקול הדרך להתקדם בה (אגרות-ראיה א, מד, חזון הצמחונות והשלום, פרק ו).
הרב אברהם וסרמן הוא ר"מ בישיבה הגבוהה בר"ג ומרבני 'צהר'
