אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. כך אומרת המשנה בתחילת מסכת פסחים – מסכת האור. הגמרא שם לומדת זאת מן הפסוקים ומדקדקת: דווקא בלשון "אור לארבעה עשר". נקט התנא לשון נקייה ובמקום לדבר על החושך, אמר "אור לארבעה עשר".
ודווקא בנר. כמו שלימד אותנו רב חסדא: "למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר. מציאה ממציאה: כתיב הכא "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" וכתיב התם: "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא". ומציאה מחיפוש דידיה וחיפוש מנרות, דכתיב: "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות". ונרות מנר דכתיב: "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן".
איזו דרך ארוכה מעבירים אותנו חז"ל. בכדי להגיע אל הנר היינו צריכים לעבור כמה וכמה פסוקים, וללמוד דבר מדבר והקשר מהקשר עד שהגענו אל הנר, איזו התעקשות.
כנראה שהגמרא הזו באה לרמוז לנו משהו. תהליך מאוד רגיש ופנימי מקבל כאן צורה וכיוון, כך הוא צריך להעשות ולא אחרת, יודע התנא מה הוא אומר, ומבין רב חסדא מהי הדרך אל משקל החסידות.
כי בעצם, איך לומר זאת בעדינות, עוסקים פה בנושא לא כל כך נעים. חיפוש של נקודות החמצה ופספוס בנפש. או במילים פשוטות-חטאים. וכשמחפשים- אז מוצאים.
והיא גופא קשיא.
אתם מכירים מישהו שאוהב 'שמחפשים אותו'? הרי דווקא שמחפשים אז מתחולל תהליך הפוך, של הסתרה, של ניסיון להחביא כדי שלא ימצאו ואם כך, נעשה החיפוש חסר ערך, כי רק הגביר והעמיק את אחיזתם של אותם גרגירי חמץ בתוכנו, מוחבאים היטב בכפל המעיל או בתפר הכיס.
ואם כן למה לי חיפוש כזה, שרק מרחיק אותי ממציאה?
ובאמת, לא על חיפוש כזה דיברו חכמים.
המשנה מציעה חיפוש מסוג אחר, חיפוש באמצעות אור. דווקא המפגש עם נקודות האור שבנפש, עם האזורים הטובים והשמחים, אלו שעובדים כראוי, דווקא ההתעמקות בהם, ההתבוננות בהם, בנר שדולק ומאיר , יוצרים את תהליך החיפוש הטוב ביותר.
אף אחד לא רודף אחרי, איש לא מחפש את מומי וחסרונותי, להיפך: שואלים אותי "היכן האור שלך?", "איזו ברכה אלוקית אתה מביא איתך?-מהו הנר הדולק בנשמתך? על מה אתה בוער?"
השאלות הללו מרחיבות את הנפש, ונותנות מקום לאור לפרוץ אליו, ואז אותו גרגר של חמץ שמונח שם, נעשה פתאום לא מתאים, לא שייך, מפריע לסדר הטוב ולנקיות של המבט. או אז בתנועה עדינה, בלי לעשות יותר מידי מהומות, היד נשלחת ומסלקת אותו. כי זה לא המקום שלך כאן. אתה מסתיר את האור.
החיפוש הזה אחר פרורי החמץ, מזכיר לנו חיפוש אחר, שגם הוא קשור לאור וגם הוא חיפוש מסוג מיוחד- מעמד התשליך.
"אור עולם באוצר חיים, אורות מאופל אמר ויהי". ראש השנה הוא היום בו מרוכז האור של השנה החדשה, אור עולם היוצא מתוך האופל. אור של זמן חדש, של שלב חדש. וכשהאור הזה מאיר עלינו, כשמתחילה שנה חדשה, ואנו כל כך רוצים להתחדש באמת, לקבל את ברכותיה של השנה שבאה עלינו לטובה, אז קודם כל צריך להיפרד מהשנה הקודמת, מהימים שחלפו. כל אלה עלולים כעת להיות משקולת מכבידה ולכן צריך להיפרד מהם. לומר בפה מלא "תכלה שנה וקללותיה", ולפנות מקום לימים החדשים הבאים. כך, משוחררים מהימים הקודמים ,אנו נעשים קלים. רק כאשר גרגירי החטא שנשאנו בכיסנו, כל השנה, כמעט בלי להרגיש, מלווים אותנו בכל אשר הלכנו, הקיפו אותנו, וגרמו לנו לעייפות בלתי מוסברת, מושלכים להם הלאה. רק כשמתעורר רצון פנימי להשליך אותם מעלינו, לתת להם לשקוע מחמת כבדותם, אנו הופכים קלים כנשר, קלי תנועה.
גם כאן כמו באור לארבעה עשר מתחולל תהליך דומה. אין חיפוש ישיר של החטא, אלא יש הרגשה שמתחדשת לכך שהחטא מיותר, מכביד וגורם לנו לשקוע במקום, ואם כך כל מה שנותר הוא להטיל אותו המימה. "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". רק להשליך. הים כבר יעשה את שלו.
פסח מתחיל בחיפוש, שקדם לו חיפוש, שהתחיל מבדיקה שהשורש לה הוא אור. יש חיפוש ויש חיפוש. יש חיפוש שמקורו הוא עין רעה, קנאה ורצון לחפש נקודות כשלון. כמו אז בטירונות, כשעבדנו קשה מאוד כדי להבריק את החדר לקראת מסדר המפקד,הפכנו וניקינו,ניערנו ושטפנו. אבל אז נכנס הסמל, פתח את הדלת, שלח את היד אל חלק המסגרת העליון של הדלת, ושלף אותה משם מלאה אבק. חיוך של ניצחון קטן על שפתיו יחד עם שעתיים ביציאה היו המסקנה מהמסדר הזה שכל כך התכוננו לקראתו.
זה לא החיפוש של פסח. החיפוש של פסח, נקודת המוצא שלו היא האור. הקב"ה מאיר בנו אור מיוחד, אור של חרות, של רצון להיות חופשיים באמת, ולפתע, מול האור הזה, המקומות החשוכים נראים מיותרים, מפריעים, לא שייכים, ובא הנר ואת חלקם מגרש, על חלק הוא מטיף שעווה שממיסה משהו והכל מתמלא אז באור.
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. והחמץ מתהפך, ובמקום להיות לנו לנקודת החמצה, באה הבדיקה ומדייקת אותנו, והופכת את המפגש לנקודת צמיחה, כי מפגש האור עם הצמח , מחולל תהליך של ריבוי חיים. כי עמך מקור חיים באורך אור.
הרב אייל ורד
