השבוע, אבקש לייחד את דברי לבני הנוער הקוראים שורות אלו.
זה שמונה שנים שאני רוצה לצאת למסע לפולין, אלא שהדבר טרם התאפשר לי. כשבני הגדול היה בכיתה יא', ביקשתי ממנו שיסכים שאצטרף כהורה מלווה, אולם הוא ראה באפשרות זו דבר שעלול לגרום לו מבוכה בעיני בני כיתתו. שנה לאחר מכן, כשהבן השני נסע, ניסיתי שוב את מזלי אולם גם הפעם התברר לי שהצטרפות של הורה למסע עלולה להיות מקור של בושה עבור נער מתבגר. גם כשבני השלישי עמד בפני היציאה למסע, התברר שהפחד שמה האבא "יפדח" אותו מול החברים שריר וקיים. שוב נשארתי בבית. כשהגיע תורו של ילדי הרביעי לנסוע, הפעם היה מדובר בביתי, קיוויתי כי אולי יהיה משהו בעדינותה של בת שתאפשר לי סוף סוך להצטרף, אולם גם הפעם הערכתי לא נכון את פני הדברים. כשהגיע תורו של בני הצעיר לצאת למסע לפולין, נגשתי והצעתי לו בחיל וברעדה שאצטרף. אפילו הבטחתי כי בכל עת שאתבקש אעשה את עצמי כאילו אינני מכיר אותו כלל, ולמרבה הפתעתי הוא נתן את הסכמתו בקלילות ונינוחות. לא זו בלבד, אלא שהוא אף הציע כי במקום שאשתבץ למגורים בחדר עם אחד מההורים האחרים, שנחלוק שנינו את אותו חדר. השבוע יצאנו יחד למסע, והשבת בשעה ששורות אלו נקראות על ידכם, אנו שובתים בקראקוב.
אני פותח עם התיאור הנ"ל בכדי לפנות הפעם לציבור המתבגרים, שעל פי התגובות שאני מקבל אני למד כי רבים מהם קוראים את הדברים שאני כותב כאן מידי שבוע. יקירי, אני בא אליכם היות עם חדשות טובות ורעות. החדשות הטובות הן שבגיל ההתבגרות זה בסדר גמור לחפש ייחוד הן ביחס לחברים והן ביחס להורים. אולי זה לא תמיד נעים לנו- ההורים, אבל מותר לכם להתנסות בדברים חדשים: בלבוש אחר, ברעיונות מקוריים וגם בפעילויות שאנחנו- ההורים לא תמיד מבינים. מותר לכם להעביר את מרכז הכובד של פעילותכם מהבית לחברים. אין ספק כי במקרים מסוימים הדבר יוביל לכך שדעותיהם ודעתם של חבריכם יראו לכם חשובים ונכונים יותר מאלו של הוריכם. בשלב מסוים תגלו כי גם הדעות של חבריכם כבר לא קובעות, אלא הדעה העצמית שלכם. זה לא אומר שיהיה לכם קל יותר להבין את "הראש" של ההורים. אתם תמשיכו לא להבין למה הם מתעקשים לכוון אתכם לדעות ששייכות למאה הקודמת. בסופו של דבר לבטח תגיעו גם אתם לנקודה שבה יהיה נדמה לכם שאתם יודעים את הכל על הכל הרבה יותר טוב מההורים. דבר אחד בלבד יישאר לא ברור והוא איך קורה שילד כל כך חכם ומוכשר יצא מהורים שכל-כך לא מבינים מהחיים?
אתם לבטח תבטיחו לעצמכם לא פעם ולא פעמיים כי כאשר אתם תהיו הורים, אתם תגדלו את הילדים שלכם בצורה אחרת; ליברלית, נאורה, מתירנית וחכמה יותר. אתם בחיים לא תהיו כמותם- כמו ההורים שלכם ולא תגדלו ילדים כמו שהם גדלו. כל אלה דברים צפויים ונורמאליים, וככל שאנו- ההורים נכיר בכך, כך יקל עלינו. ככל שהוריכם יבינו כי "המרד" שלכם הוא צעד הכרחי ונחוץ בבנייה האישית של אופייכם ואישיותכם, כך הם יוכלו יותר להירגע. הם אולי ינסו עדיין לרסן קצת התנהגויות כאלו ואחרות, אבל הם לא ינסו לכבוש אותן או למגר אותן לגמרי.
עד כאן הבשורה הטובה, ועכשיו לבשורה הרעה.
כל זה יעבור לכם. יבוא היום שבו לא תחושו יותר את הצורך להגיד "לא" בכל פעם שההורים רוצים לשמוע "כן". יבוא היום שבו תוכלו להבין עם המחשבה ה"מעוותת" של הוריכם, גם אם לא תזדהו או תסכימו איתה. יבוא יום שבו תלמדו לא רק להעריך את הוריכם, אלא אפילו תוכלו להודות בכך בפה מלא ולא תתביישו בהם מול חברים. הגרוע מכל (אולי) הוא שגם יבוא יום שבו אפילו תהיו מוכנים לקבל מהם עצה. כל זה מזכיר לי אמירה של פסיכולוג שנתן פעם הגדרה קולעת למילה "בגרות." בגרות, לדבריו, היא היכולת לעשות משהו למרות שההורים ממליצים עליו. הבעיה היא שאת המשמעות האמיתית של אמירה זו ניתן להעריך רק כאשר הילד הופך למבוגר, ומוצא את עצמו אומר לילדיו את אותם דברים בדיוק שבשעתו הוריו אמרו לו אך לו היה קשה לשמוע ולקבל אותם אז.
כן חברים: בסוף הבושה מההורים עוברת, וברוב המקרים( ואולי את זה הכי קשה לקבל) מסתבר שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, ובלשון חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים". כל כמה שאנו חושבים שנהיה שונים מההורים שלנו, ברוב המקרים אנו מוצאים את עצמנו משחזרים את מה שקבלנו מהם במהלך הילדות שלנו.
היציאה המשותפת, שלי ושל הבן שלי, לפולין נראית לי הזדמנות טובה להידוק קשרים. זהו ערך מוסף למטרתו העיקרית והמקורית של המסע. הבן הקטן שלי, כך אני למד, הוא כבר גדול. הוא לא צריך לתפוס מרחק מאביו על מנת למצוא את מקומו. הוא לא צריך לשלול אחרים על מנת לשרטט את הגבולות שלו-עצמו. לא רק שהוא לא צריך להתבייש מאבא שלו, אלא שהוא אולי אפילו מבין כי יש לו גם מה ללמוד ולקבל ממישהו שנולד במאה הקודמת.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
