מסעות

ביתנו היקרה,

בשעה ששורות אלה נכתבות, את כבר כמעט בת 12 שעות, ושם עוד אין לך. היום בשעת צהריים הגחת לעולם, נתונה בידיו של המנתח, שליח נאמן של בורא כל הנשמות, ששלה אותך מרחם ושליה. כשהחל הניתוח ואני נתבקשתי לצאת ולהמתין בחדר ההמתנה עד לרגע שבו אקרא שוב פנימה, חשבתי על שלושת הדלתות שמפרידות כעת ביני ובין אמך-רעייתי: דלת המחלקה, דלת אגף חדרי הלידה ודלת חדר הניתוח. חשבתי עליך, שם אחרי הדלת האחרונה, מוסתרת מאחורי דופן, נשמה טהורה, שנר דולק על ראשה, צופה מקצה העולם ועד קצהו. מלאך עומד עליך ומלמדך את כל הרזים והסודות שלעולם כבר לא תשיגי שוב ושגם אנו לא נשיג. דופן אנושית שמצידה האחד אמת מזוקקת ללא חילוקים ומחלוקות, ומצידה האחר עולם של טוב ורע, עולם של בלבולים ותהיות.

בשעה 12:18 בצהריים הגחת לאוויר העולם הזה ובכייך נשמע לראשונה לאוזנינו. מסע אחד תם ואחר מיד החל לו. הראו לנו אותך כשאת עודך מגואלת בדמים ובהפרשות. "כמה תום" חשבתי לעצמי כשראיתי אותך כך. האם יש אפשרות לבן אנוש בחייו להגיע פעם אחת נוספת לנקודת התחלה שכזאת? לנקיות של מי שעוד לא הספיק להתלכלך בתעתועי "המציאות"? להכרה מוחלטת שזורמת בעורקים ומובלעת באיברים ואומרת כי מאחר ובעולם הזה הכל, אבל הכל, מוסתר ונעלם, הרי שלרוב עדיף לעצום עיניים ופשוט להאמין…

מדרש ידוע עוסק בבכי התינוק ברגע הלידה ומשווה רגע זה, בתחילת חייו של האדם, לאוניה היוצאת מהנמל. בנוהג שבעולם שכשאוניה יוצאת לדרכה ללב ים, העומדים על הרציף וכן העומדים על האוניה בוכים. אלו וגם אלו בוכים כיוון שאינם יודעים האם יושלם המסע והאם יתראו שוב ומתי. מאידך, כששבה האוניה לנמל, שמחים האנשים שעליה וכן אלו הממתינים בנמל. כעת אין יותר שאלות פתוחות. המסע הושלם. הכל בא אל מקומו.

בלידה וגם במוות הכל קצת הפוך. את יצאת לדרך בבכי גדול ובצדק. את בוכה על כך שבשלב בו את נמצאת, בקו הזינוק, רב  הנסתר על הנגלה. אמנם מסביבך כולנו שמחים, אולם ניתן להבין אותך, ילדה יקרה. לא קל לעבור באחת מעולם של אמת אלוקית לעולם של כיסוי. ביום מן הימים לכשיושלם המסע והאנייה תשוב לנמל בית עולמים, אל מקום האמת- את תצחקי.  כך אני מתפלל.

אחת מן התקנות הידועות שתקן הבעל שם טוב הקדוש היא לכל אדם לומר את פרק התהילים שלו באותה שנה לפי גילו. את שנולדת היום, אמורה בתיאוריה להתחיל לומר בכל יום במשך השנה הקרובה את פרק א'. כשתהיי בת שנה, תתחילי לומר את פרק ב'. אני שלפני מספר שבועות מלאו לי 33 שנים, התחלתי לומר את פרק ל"ד.

בשעות ההמתנה שזימן לי הבוקר הזה עיינתי בפרק א' בתהילים. זהו אחד הפרקים הידועים יותר (לא מעט בזכות מבחני הבגרות בתנ"ך), שלרוב האנשים יוצא לומר אותו עשרות אם לא מאות פעמים במהלך ימי חייהם. והנה למרות ההיכרות המוקדמת והמעמיקה עם הפרק הזה, רק הבוקר הבנתי מדוע הוא נבחר להיות הפרק הראשון. זהו פרק שכולל בתוכו את הוראות ההפעלה הבסיסיות ביותר לצליחת ים הבלבולים והספקות של עולם שבו הכל "סובייקטיבי" ושהאמת בו היא תמיד "בעיני המסתכל". בפרק א' בתהילים אין סובייקטיביות, אלא יש הבחנה ברורה המסמנת את הדרך היחידה אל האמת: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים ללא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא-יבול וכל אשר יעשה יצליח". הנה הן לפנייך, הוראות הניווט הקצרות והברורות ביותר חזרה לנמל הבית.

לפני כ-15 שנה, כשעוד הייתי תלמיד צעיר בשיעור א' בישיבת ההסדר,  סיפר לנו אחד מהרבנים על רבו שנהג להגיע בשעת צהריים של כל ערב שבת לכותל המערבי ולבכות שם במשך שעתיים ולבקש מריבונו של עולם שיזכה להיות אבא טוב ומחנך הגון לילדיו. הרב שסיפר את הסיפור אמר כי הוא תמה מאוד אז על רבו, איש ירא שמיים, ענק בתורה ורוח. "כיצד יעלה על הדעת שגדול ישראל שכזה יזלזל ביכולתו לחנך?", הוא שאל את עצמו אז.  "רק כשהפכתי בעצמי לאבא הצלחתי להבין אותו ואת תפילתו", סיים הרב את סיפורו.

לא פעם תמהתי מה אמר שם אותו רב אל מול אבני הכותל. מה היו המילים בהן השתמש? באופן אישי, כיום נאמנת עלי דרכו של ר' נחמן שלימדנו את סוד ההתבודדות ואת היכולת לפנות בתפילה ספונטאנית מעומק הלב לאבינו שבשמיים. אולם כשאני בא להתפלל עליך, קטנה ויקרה שלי, אני מתחזק בדבריו של נעים זמירות ישראל בפרק א' של תהילים. מתפלל שעלֵיך לא יבול וכל אשר תעשי תצליחי. שתהיי כעץ שתול על פלגי מים, שמתוך שהוא מחובר תמידית למקור גם את פריו הוא ייתן בעיתו.

אוהב אותך מאוד אבא איתמר