קרבן החטאת מרמז על האחריות הדורשת לעשות כל מאמץ בכדי למנוע תקלות באמצעות תכנון מראש. אולם גם תכנון שכזה אינו פוטר מאחריות לטעויות שנעשו, וזאת ללא קשר לשאלת הכוונה וזאת משום שבכל טעות יש גם שמץ של מזיד.
מה צריך להיות היחס שלנו לפעולות שונות שאנו עושים שלא בכוונה? לעיתים, בשעה שאנחנו עושים דבר מה לא ראוי, אנו מתנצלים ואומרים כי הדבר נעשה "לא בכוונה". הרציונאל שמאחורי ההתנצלות גורס כי חומרת המעשה נגזרת מהכוונה, ואם דבר נעשה ללא כוונה הרי שאין אנו אחראים לכך. מכאן ניתן להסיק כי גם אם עשינו דבר מה לא ראוי, הרי שכל עוד אנו חשים כי מבחינת הכוונה הפנימית נהגנו נכון – יש כאן לכאורה סיבה לפטור.
פרשת השבוע שלנו מציגה גישה שונה לחלוטין ביחס לכוונה. ספר ויקרא, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, עוסק בתורת הקרבנות ופרשת "ויקרא" עוסקת באופן ספציפי בקרבן ה"חטאת". קרבן החטאת הוא קרבן שאדם מתחייב בהבאתו כאשר הוא חוטא בעבירות מסוימות בשוגג. משמעות הדבר היא כי עולם ההלכה אינו רואה מכיר במושג ה"שוגג" כסיבה הפוטרת את האדם מהתמודדות עם העובדה שהוא היה לא בסדר, בלי שום קשר לשאלת הכוונה. בנושאים הנוגעים לדיני נזיקין (פגיעה בגוף) עמדת ההלכה אף קיצונית יותר וקובעת: "אדם מועד לעולם" לאמור: אין אדם יכול לפטור עצמו בשל העובדה שעשה זאת שלא בכוונה. כיצד ניתן להבין גישה זו ומה משמעותה לעולם העסקים?
ניתן לחשוב על שני כיווני חשיבה עיקריים. הראשון שבהם הוא העיקרון הקובע כי למעשה אין מושג של "שוגג" מוחלט, שכן בכל שוגג ישנה רמה מסוימת של מזיד, ומכאן שגם דבר שלא נעשה בכוונה תחילה, קיים בו ממד די גדול של אשמה. במילים אחרות: אם הדבר היה חשוב מספיק, אותו אדם שטעה היה מצליח להמנע גם מנפילה לא מכוונת. לפי גישה זאת, למרות שברור לגמרי שהאדם ממש לא רצה שיקרה כך, עדיין מוטלת עליו החובה לקחת אחריות אישית ולו משום שלא נעשו פעולות מניעה שתמנענה את הכישלון.
כיוון חשיבה השני נובע מהגישה הגורסת כי גם דבר שלא נעשה בכוונה תובע התמודדות. אם יצאה תקלה מתחת ידי אדם הוא לא יכול להשליך אותה מאחורי גבו ולומר כי הוא לא אחראי. ההפך הוא הנכון! האחריות רובצת על האדם ועל מעשיו כל העת, וזאת גם אם הוא לא התכוון לעשות זאת מלכתחילה. לפי גישה זו אחריות אינה נובעת משאלת האשמה בלבד, אלא היא חלק בלתי נפרד מעולמו של האדם הפועל.
הדברים באים לידי ביטוי בפרשת השבוע שלנו שבאמצעות קרבן החטאת מרמזת על אותם שתי רמות של אחריות. כולנו מחויבים לעשות כל מאמץ בכדי למנוע תקלות באמצעות תכנון מראש וצורת ניהול נכונה שתביא לכך שלא נמצא את עצמנו עושים דברים בשוגג. תכנון שכזה אמור למנוע תקלות שגם אם לא התכוונו אליהן אנו אחראים להם וזאת משום שבכל טעות יש שמץ של מזיד.
הרמה השנייה מגולמת בהבנה העמוקה של מושג האחריות. אחריות צריכה להינטל על ידי כל ראש מערכת, ללא קשר או התייחסות לשאלת האשמה. נטילת אחריות היא למעשה התמסרות לתיקון המחדל, ומכאן שקרבן החטאת הוא סמל של אחריות. אולם מעבר למשמעותו העמוקה של קרבן החטאת, יש לקרבן זה חשיבות עצומה מעצם הקביעה האומרת גם כי שאלת כוונה אינה קשורה לשאלת האחריות.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
