לפני כמעט שנה נפלה בחלקי זכות מיוחדת להתקשר ללוס אנג'לס ולאחל מזל טוב לאשה אשר נולדה בשנת 1908 ושבאותו יום בו התקשרתי מלאו לה 100 שנים. לעולם לא הייתה לי הזדמנות שכזאת לפני כן, וספק אם דבר שכזה יזדמן לי שוב במהלך חיי. הייתה זו חוויהמיוחדת ומרגשת ולו בשל הידיעה כי האדם מעברו השני של הקו חווה את מלחמת העולם הראשונה, את המשבר הכלכלי של שנת 1929, את מלחמת עולם השנייה, תקומת מדינת ישראל, מלחמת קוריאה, מלחמות ישראל, מלחמת ויטנאם, המלחמה הקרה, את המעבר למאה ה-21 ועוד. היה מדהים לחשוב כי אני מדבר עם אשה שנולדה לעולם שבו עוד לא היו חשמל ומים זורמים בכל בית ואמצעי התחבורה העיקריים היו עדיין עגלות וסוסים. היא אולי לא ידעה בדיוק מה זה דואר אלקטרוני, אבל היא ידעה על החיים דברים שאנחנו לעולם לא נדע ולא נבין. מישחי 100 שנים רואה דברים טובים וגם כאלו פחות. הוא רואה שואה ותקומה, עליה וירידה, הצלחה וכשלון, גאות ושפל. הפרספקטיבה שלו רחבה מספיק בשביל לשמור על אופטימיות גם בשעת משבר ומאידך לא להשתכר משמחה והצלחה של רגע.
בשיחת הטלפון אותה אשה הייתה צלולה לגמרי. היא אמנם הייתה מרותקת לכסא גלגלים כבר כמה שנים, אולם היא זכרהמיאני וזאת על אף שפגשתי בה במהלך תקופה קצרה בחייה, והפעם האחרונה שבה היא דברה איתי לפני כן הייתה שנה קודם לכן, ביום הולדתה ה- 99.
לאותה אשה קראו עטא. לא יסמין, רננה, מוריאל או צופיה. עטא- שם של אז, של תקופה שבה ילדות הלכו בגאווה גם עם שם שכזה. עטא נפטרה ימים מספר לאחר יום הולדתה ה-100 בבית בתה, שם התגוררה. היא זכתה לראות בנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות ואף ילדים לנינים. כל בנותיה ונכדיה התכנסו סביבמיטתה וליוו אותה במעבר מחייה הארוכים בעולם הזה לחייה האינסופיים בעולם הבא.
לצד העצב ותחושת האובדן שבפטירתה, היו שם גם שמחה וגאווה. שמחה על אשה שזכתה לאריכות ימים במשפחה גדולה ומגובשת, וגאווה על כך שעל אף שידעה תלאות בחייה היא תמיד נראתה במיטבה וידעה לקבל את כולם בשמחה, התלהבות וסבר פנים יפות. בני המשפחה גם חשו סיפוק מכך שהיא זכתה לראות ארבעה דורות של צאצאים ועל שהם היו חלק מחייה.
מעטים האנשים הזוכים לחיות עד לגיל האגדי של 100. אנחנו תמיד אומרים "עד 120" אולם בסתר לבינו יודעים כי לא רק שהדבר בלתי-אפשרי, אלא שלרוב גם פחות מכך הוא לא תמיד מציאותי. אבל כאשר זה קורה, זה מרגש ועלינו לשאול את עצמנו מה ניתן ללמוד מכך. כשאנו רואים אשה בת 100, אנו נאלצים לחשוב על המציאות ועל המשמעות של חיינו. אנו נאלצים לשאול את עצמנו אם בשנים אשר נתנו לנו אנו מצליחים לממש את מלוא היכולת שלנו. האם הצורה בה אנו מתנהלים תביא לכך ש"אחרי 120" נהיה גם אנו זכורים לטוב ושיאמרו עלינו "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם."
העוצמה בסיפורה של עטא הודגשה אצלי על רקע העובדה שלאחרונה נפטרה אמה של ידידה קרובה שזכתה אמנם להגיע רק למחצית ימיה של עטא, אולם למרות זאת גם היא הצליחה בחייה הקצרים לגעת בליבם של רבים באמצעות מעשי החסד הרבים שעשתה. שני הסיפורים הללו מדגישים פחות את משמעות המוות, אלא בעיקר את ערכם של החיים. אנו לא יודעים כמה זמן קצוב לנו, והדבר רק מחייב אותנו לנצל עד תום את ההזדמנויות העומדות לרשותנו.
אנשים זקנים מצויים לרוב בשוליים של החברה המודרנית. הם נעדרים מהמציאות, נחשבים כחסרי תועלת וכחסרי יכולת לתרום. הם שייכים לדור ולקצב חיים אחר, והנה למרות זאת התורה מצווה אותנו: "שאל אביך ויגדך, זקנך ויאמרו לך". דווקאמישמחובר לעבר יותר מלעתיד יכול ללמד אותנו כמה דברים על ההווה. לא רק על מה שהיה אלא גם על איך עלינו להיות.
כאמור, פטירתה של עטא הייתה עצובה עבור בני משפחתה אבל אני חושב, שהיה שם גם לא מעט שמחה וסיפוק על כך שהיא חייתה חיים ארוכים, מלאים ומאושרים תוך שמירה על צלילות וחריפות כמעט עד יומה האחרון. סיפורה של עטא יכול להיות נר לרגלינו על האופן שבו עלינו להתייחס לחיים.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה. לתגובות:dgotlieb@netvision.net.il
