לפני מספר שנים, בעת שלימדתי הלכות "בורר", ניגשה אליי אחת התלמידות ואמרה לי שנראה לה שהקב"ה יושב וצוחק כשהוא שומע אותנו לומדים ומדקדקים בפרטים הקטנים כמו ברירת גרעיני אוכל מתוך פסולת, או לגבי הוצאת בשר מתוך העצמות. לדברי אותה תלמידה, אם יש משהו "שלא מעניין" את הקב"ה הרי אלו הפרטים הקטנים הללו.
מצד האמת קיימת טעות בהנחת היסוד של אותה התלמידה, וזאת מכיוון שהשאלה מניחה שמי שמתעסק בדברים הגדולים לא יכול או לא מעוניין להתעסק גם בדברים הקטנים. לצורך העניין: אם הקב"ה מתעסק בהמלכת מלכים, בעשיית מלחמות וביצירת צונאמי, מה לו ולברירת אוכל מתוך פסולת…
ייתכן וזו האמת כשמדובר במלך בשר ודם. הרי לא מצפים ממנהל ביה"ס שלצד עבודתו בענייני הניהול גם יהיה מעודכן בקשיים של כל תלמיד ותלמיד בכל מקצוע ומקצוע. למנהל יש תמונת מצב כללית לגבי כל כיתה. יש לו אולי סטטיסטיקות וחתכי אפיון, אבל אף אחד לא מצפה או מעלה על דעתו שהמנהל גם יידע שתלמיד פלוני התקשה בשיעורי הבית בשאלה 3 בסעיף ג'…
אבל שינו הקב"ה, מלך מלכי המלכים, שאצלו הדברים אינם כן. הקב"ה גם בהיותו עסוק בהמלכת מלכים ובמלחמותיהם, ביצירת סערות, בהורדת גשמים וניהול דרכי הטבע, הוא קשוב בו בזמן לתפילותיו של ילד קטן שמתקשה במבחן שלמענו למד ועכשיו הוא לא זוכר את התשובה לשאלה 3 סעיף ג'.
מי שלא מאמין שהקב"ה קשוב לתפילה שכזו, הרי שיש לו פגם באמונה.
יוצא מכאן שמי שמנסה להגדיל את הקב"ה באמצעות שאלות שכאלה, דווקא מקטין אותו!
סיפור זה מוביל אותנו לטעות דומה של משה ושל שלמה המלך, טעות שנותרה בעינה עד שבא הקב"ה בכבודוובעצמו והעמידם על טעותם, וכך מובא בפסיקתא על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח):
"בשעה שאמר לו הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה ואמר: איך יכול האדם לעשות לקב"ה והלא כתיב: 'הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך' (מלכים-א', ח') אמר לו הקב"ה: לא לפי כחי אני מבקש אלא לפי כחם. עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב. ובשעה שאמר: 'את קרבני לחמי', אמר משה: אם מכניס אני את כל החיות שבעולם יש בהן (רק) העלאה אחת. או כל העצים שבעולם יש בהן (רק) הבערה אחת. אמר לו הקב"ה: לא כשם שאתה סבור, אלא את הכבש האחד תעשה בבוקר. ובשעה שאמר "ונתנו איש כופר נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן פדיון נפשו. אמר לו הקב"ה: לא כשם שאתה סבור אלא "זה יתנו – מחצית השקל בשקל הקודש".
הרי לנו שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לנו שהוא נכנס לפרטים הקטנים.
והנה, פרשיות המשכן וכליו המסתיימות השבוע הן ההוכחה הטובה ביותר לכך שהקב"ה אכן מתעניין בפרטים הקטנים ואין זו רק 'המצאה' של חז"ל.
רגילים אנו לכך שהתורה כותבת את עיקרי המצווה וחז"ל הם אלה שמפרטים את הפרטים. התורה כתבה "לא תבשל גדי בחלב אמו" וחז"ל פירטו באילו כמויות התבשיל נטרף ובאיזו לא, ומה הדין אם תחב כף חלבית לסיר בשרי, כמה יש להמתין בין חלב לבשר ועוד. יש הטוענים שהקב"ה כלל לא התכוון לכל הפרטים הללו שהרי נכתב רק "לא תבשל גדי בחלב אמו". טענה דומה נשמעת גם לגבי מצות קריאת שמע על זמניה ודקדוקי אותיותיה והדוגמאות מרובות.
באה פרשת המשכן ומוכיחה את ההיפך. הקב"ה מצווה כי כל קרש יהיה ברוחב של אמה וחצי, ואם ירחיב או יצר – יפסול. הוא מצווה כי בסה"כ יהיו עשרים קרש, וגם אם הנגר ירצה להצר או לחסר את הקרש האחרון, ואפילו בכדי שהזוית תסתדר, הרי זה פסול. כך גם בקרסים והלולאות (שיהיו דווקא 50 לא פחות ולא יותר) ועוד.
הרי לנו שאין כל סתירה, ומי שאמר והיה העולם ועושה בכל יום מעשה בראשית, הוא גם זה שמשלם שכר טוב ליראיו המקפידים על הבשר הדבק בין שיניהם לפני אכילת חלב, ולאלה המקפידים לברור אוכל מתוך פסולת. כעת נוכל לומר בהתפעלות – מה קטנו מעשיך ה' ושנזכה גם לעמוד ב"קטנוניותו".
הרב דניאל דויטש הוא ראש אולפנת "גבעת וושינגטון" ומרבני 'צהר'
