המשבר הכלכלי בו אנו נמצאים הוא שעת מבחן לחוסנה של החברה והקהילה. השאלה העומדת למבחן היא "מי ינצח?": שורת הרווח הסופית או האחריות והערבות ההדדית?
עם ישראל כולו, הנשים והגברים תרמו לבנין המשכן. על בנין המשכן ניצחו שנים: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. מה המיוחד בבחירתם לתפקיד כה מרכזי וחשוב?
"אמר ר' חנינא בן פזי: אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך ירוד משבט דן. …אמר הקב"ה יבוא ויזדווג לו, שלא יהיו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו. לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום. …המשכן בשני שבטים אלו נעשה. וכן המקדש, שלמה מיהודה, וחירם (מלכים א, ז) בן אשה אלמנה ממטה נפתלי" (שמות רבה פרשה מ, ד)
הגדול, המכובד שבשבטים יחד עם הירוד שבהם בנו יחד את המשכן. אולם גם הם לא בנו לבד. הם הובילו קבוצה שלמה של בעלי מקצוע בתחומים שונים, שאותם מכנה המקרא בכינוי "חכמי לב": "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה" (שמות לו, ח). "אור החיים" הקדוש הצביע על כך שבפסוק כתוב בלשון יחיד: חכם לב. והרי היה צריך להיות: ויעשו כל חכמי לב, בלשון רבים?
תשובתו של "אור החיים" היא: "הגם שהעושים רבים הם, אעפ"כ היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד. …כי הנותן חכמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה, ודומים כולם לאיש אחד" (אור החיים, שמות לו, ח)
מסביר "אור החיים" כי המסר שאותו מנסה התורה להעביר הוא שלמרות שיש ממונים על בנייתו על המשכן, עדיין המשכן הוא של עם ישראל כולו, ולא בניינו הפרטי של מי שאחראי על הקמתו. בצלאל עם כל הכישורים הרבים והמיוחדים בהם ניחן, עדיין המשכן לא נרא על שמו. אדרבא: השותפות של נציג מהמעולה שבשבטים עם נציג הפחות שבשבטים, ואתם יחד אנשי מקצוע נוספים, מלמדת שרצון ה' הוא שהכל יהיו שותפים בבניין המשכן. זו הדרך לבטא בפועל ייצוג לכל קצות הקשת השבטית. כך גם היה בבניין המקדש במקומו הקבוע והנצחי. המשכן והמקדש כמקום השכינה, הוא ביטוי לעם ישראל שחי ומתפקד כאומה, ולא לאנשים פרטיים. משום כך יש צורך בחיבור הכוחות השונים ליצור התשתית והבסיס לכך.
ימים אלו בהם אנו נמצאים הם ימי משבר בשוק העבודה. ייתכן ואפשר לראות בפיטורים ובקיצוצים שנגרמו כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי גם בשוק המקומי שלנו, כרמז לשותפות בבנין המשכן והמקדש. זהו מסר חברתי שקשור לפרט אך בוודאי קשור גם להיבט הלאומי. שוק העבודה בנוי מתחרות, שהרי בלי התחרות לא ניתן להתפתח ולהגיע להישגים טובים יותר. זהו בהחלט גם הישג לאומי ותרומה חשובה למדינה ולכלכלתה כשחברות מצליחות ומרוויחות. אך יחד עם זאת, מאחורי כל חברה עסקית, מאחורי ההגדרות של "מעבידים" ו"עובדים", ישנם בני אדם עם רצון בסיסי להתקיים בכבוד, לפרנס את משפחתם, ולמלא את חייהם בתוכן ובסיפוק. זאת ועוד: מעבר לעניין האישי, כולנו אחרי הכל, קשורים לאותו עם ולאותה היסטוריה, נלחמים ביחד על קיומנו, כי טובת המדינה חשובה לנו ועוד.
גם מי שמעמדו מובטח ומקומו טוב, והוא בבחינת "גדול שבשבטים" בעיני עצמו ובעיני אחרים, אל ישכח לעולם את המחויבות והאחריות, למי שהוא בבחינת ירוד וקטן בשבטים. בנין עם ישראל בארצו, מבחינה בטחונית, כלכלית וחברתית, יבנה היטב ונכון רק כשהכל יראו את עצמם שווים זה לזה מבחינת הנשיאה המשותפת בעול, וזאת על אף השונות וההישגים המשתנים בין בני אדם. בעת קשה שכזאת מוצעים פתרונות יצירתיים שתכליתם לעבור את ימי הרעה עם "הראש מעל למים". מדברים על קיצוץ ימי עבודה וניצול ימי חופשה ועוד כנה וכהנה רעיונות שמטרתם למנוע עד כמה שניתן פיטורים ופליטת עובדים אל מחוץ למעגל העבודה. אולם עוד יותר מכך מדובר בנסיון לשמר את כבוד האדם ולמנוע ממנו את המעבר הקשה ממי שאחראי לגורלו למי שנושא בתג "נזקק". שכן או אז ממילא ידרשו החברה- הקהילה, הציבור והמדינה לדאוג לאותו מובטל, נזקק חדש, וחוזר חלילה. זו דוגמא חיובית, לאחריות הדדית, ונשיאה בעול משותף.
גם ממנהיגים ברמות שונות (מנהיגות שלטונית, כלכלית, מנהלי חברות ועוד) נדרש להיות ערים למתרחש ולפעול בדרך שתסייע לכמה שיותר אנשים, גם אם כמות הרווחים תרד לפרק זמן מסוים. מיקסום הרווחים איננו הערך החשוב ביותר כשמסתכלים על התמונה הכוללת ביחסי כלכלה- חברה- מדינה. ישנה עת בה כל ישראל "צריכים לפרנסה זה מזה", לא רק כדי להתקיים ברמה האישית, אלא כדי לשמר ולחזק את החוסן הלאומי – חברתי- כלכלי, בבנין הארץ והמדינה.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
