בפרשת השבוע שלנו מוסר משה רבינו לעם ישראל דין וחשבון מלא על ההוצאות שהיו לבניית המשכן. הוצאות אלה מפורטות כחלק מנקיות הכפיים שנתבעת בשעה שעוסקים בכספי ציבור. מעשה אבות סימן לבנים, ומכאן למדה כנראה המשנה במסכת שקלים על החובה הכפולה המוטלת על הכהן בשעה שהוא עוסק בצרכי ציבור: מצד אחד להיות נקי כפיים אולם גם להבליט ולהראות זאת בפועל לבני ישראל. "התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מד' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". המעיין היטב יראה כי לא זו בלבד שאסור לכהן ליטול מאומה מתרומת הלשכה אלא שהוא צריך אף למנוע אפשרות של לזות שפתיים כלפיו. חז"ל אף משבחים החמרה יתרה בתחומים אלה. כך למשל הם מתארים בשבח גדול את מנהגם של אנשי בית אבטינס שהיו מופקים על עשיית הקטורת בימי בית שני: "ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל".
חכמים ביקשו אפוא ללמד את החובה הגדולה המוטלת על אדם בשעה שהוא עוסק בכספים שאינם שלו, ובעיקר בשעה שהוא מופקד על כספי ציבור. חז"ל ביקשו ללמד שחובה לצאת ידי הבריות כשם שיוצאים ידי שמיים וכל זה כדי להסיר חשד מעל האדם עצמו, אבל לא פחות מכך גם כדי שלא תונהג אמירה ציבורית לפיה בגלל ש"כולם עושים את זה ,אז גם לי מותר". הכהן הגדול מלמד אפוא כלל גדול לא רק ש"אסור לעשות זאת", אלא אף הגדול והחשוב שבכולם אינו נוהג כך. מכאן שאין אדם יכול למצוא לעצמו היתר בקביעה כי הנוהג הציבורי הוא כזה. ההפך הוא נכון: על אדם המתעסק בכספי ציבור להחמיר על עצמו יותר.
סוגיה זו קשורה קשר הדוק למציאות בא אנו חיים שבה אנו נחשפים מפעם לפעם לחשדות ואף מעשי שחיתות של אישי ציבור ונבחרים. האם חשדות שכאלו צריכים להיות חלק משיקול הדעת שלנו כשאנו באים לבחור או לקדם אנשים שכאלה? כיצד עלינו להתייחס לקשרים בין הון, שלטון ותקשורת? האם התירוץ העיקרי השולט "כולם עושים זאת" פוטר אותנו? מה עלינו לעשות כדי לתקן את החרפה המוטחת כנורמה ציבורית, ואת חילול הצדק והיושר באמירות כלליות אלה ?
פרשת השבוע.שלנו מעמידה בפנינו שתי משימות. הראשונה שבהן היא תביעה מתמדת ובלתי מתפשרת ליושר ציבורי ולשקיפות מלאה. אין מדובר במניפולציה בלבד, או במלחמה רק כאשר היא מצויה בבעל הפלוגתא או במפלגה היריבה. אין מדובר במערכת הפוליטית לבדה. מדובר בהתמסרות מתמדת לעיקרון היושר ושקיפותו, ולמחויבות לנקיות כפיים בלוא תנאי ובלוא צבע מיוחד בה צבוע מי שנגוע בה. תביעה זו תזכה לאהדה רק כאשר יהיה ברור כי אין היא משמשת כלי ניגוח, אלא מייצגת נאמנות עמוקה ליושרה ולאמת.
המשימה השנייה מוטלת על האדם עצמו. קל מאוד לתבוע את הנקיות מהסביבה ולתלות את הנטייה לדרך שאינה נכונה ובשחיתות רק ב"אחר". ברם, גם לאדם הפרטי אירועים קטנים רבים בהם עומד יושרו למבחן: שימוש במשאבים של מקום העבודה לצרכים פרטיים, לקיחת חלק גדול יותר מהמגיע לי, לשאת פנים לעצמי או לקרוב, תשלום לבעל מקצוע "מתחת לשולחן"תוך לקיחת חלק בכלכלה ה"שחורה" ועוד ועוד. קשה לעמוד בניסיונות אלו ולעיתים נופלים בהם. ברם, פרשת השבוע מלמדת אותנו כי צריך להציב יעד זה כאחד מהיעדים הרוחניים העמוקים העומדים בפני האדם, וכתשתית החברה הישרה והנאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
