מי מאיתנו לא גדל על סיפורי הניסים אשר קרו בעיירות הרחוקות באירופה, בעיקר לגדולי החסידות אשר חיו בבדידות בין גויים, אולם לא הפסיקו להאמין ולסמוך על הניסים אשר יאפשרו להם להמשיך ולקיים אורח חיים דתי. כך זוכר אני סיפורים על הבעש"ט אשר הגיע לכפרים נידחים בערב שבת ללא ביטחון כי ה' יזמן לו מניין לתפילות ותמיד זכה לגילוי אליהו או לנסים בדמותם של עוברי אורח תועים או כפריים מקומיים אשר השלימו לו מניין ותרמו לאווירת שבת מיוחדת במינה.
אי שם בדרום הרחוק חי לו יהודי מודרני , רופא במקצועו אשר הזכיר לי את אותם סיפורים והדהים אותי במסירות הנפש שלו ובאמונה בדרכו. לא מדובר על אירופה הרחוקה והקרה כי אם בשדה בוקר הקרובה והחמה, ולא לא מדובר על הבעש"ט אלא על ד"ר אמנון ביטון רופא משפחה אשר משמש כרופא הקהילה של מדרשת שדה בוקר אשר בנגב.
לפני מספר שבועות הגענו למקום היפה אשר שוכן על שפת המצוק של נחל צין לשבות שם שבת משפחתית. לאחר התלבטות היכן נתפלל את תפילת השבת האם במניין משפחתי או שמא נצטרף לקהילה המקומית החלטנו להתארח בבית הכנסת המקומי. שם גילינו את האמונה התמימה של המאה ה21.
קהילת מדרשת שדה בוקר מונה שתי משפחות דתיות בלבד. משפחתו של ד"ר אמנון ביטון רופא הקהילה ומשפחתו של סמי מרציאנו איש התחזוקה של הקהילה כולה. שתי משפחות דתיות אשר נלחמות על מקומן בקהילה חילונית אנטי דתית אשר במשך השנים למדה לחיות עם הדתיים ולכבד את אמונתם.
ד"ר ביטון משול בעיני לרב החסידי של הכפרים באירופה. מלבד היותו רופא הקהילה הוא משמש גם כגבאי, כחזן כקורא בתורה , כמלמד ילדים לבר מצווה , כמוהל וגם כעורך החופות של צעירי הקהילה (ויסלח לי ד"ר ביטון אם שכחתי עוד כמה תפקידים בדרך) אמנון וסמי לעולם אינם בטוחים שיהיה להם מנין בשבת אולם על פי הצהרתם מיום שהם גרים בשדה בוקר מעולם לא היתה שבת בה לא היה להם מניין לקריאה בתורה ולתפילה. הניסים הם ניסים גלויים, והרכב בית הכנסת הוא נס גלוי בפני עצמו. בשבת בה התפללנו בו, גדשו את בית הכנסת מלבד משפחתי המורחבת, גם בחורים צעירים מאזור המרכז, נוער יהודי מגרמניה ומהולנד אשר עבר קורס חינוך צהל"י ומשפחה קטנה של חילוניים אשר באה לחגוג בר מצווה לבנם בבית הכנסת היחיד באזור.
תחילת התפילה הרשמית היא בשעה 0800 אולם סמי יודע לספר על שבתות בהם המניין מתאסף רק ב0930 . " העיקר הוא לא להתייאש כלל" אומר סמי תמיד ה' מזמן לנו מנין ומעולם לא הכזיב…
ד"ר ביטון יודע לספר בצחוק כי באחת השבתות הזדמנו לבית הכנסת שני אורחים אשר באו מחו"ל והיו בדיוק השניים החסרים להשלמת המניין . לאחר התפילה והקריאה בתורה התברר כי בכלל מדובר על גויים אשר הגיעו ל"טמפל" היהודי על מנת לראות כיצד מתפללים היהודים …
האם חשבת פעם לעזוב שאלתי בתמימות ? הרי כל כך קשה להיות דתי בנסיבות אלו ? אמנון צוחק ואומר לי כי זו השליחות שלו, כאן הוא מרגיש שהוא תורם, בלעדיו לא היה במקום הזה בית כנסת והאורחים הרבים אשר פוקדים את נקודת החן הדרומית הזו לא היו מוצאים בית תפילה.
לא קל להם לסמי ולאמנון אבל שניהם מקרינים תחושה עמוקה של אמונה בה' ואמונה בשליחותם.
אם תרצו זוהי הציונות הדתית במיטבה ללא רעש , ללא צלצולים , ללא הצהרות על קרוב או תנועת תשובה סוחפת , פשוט לחיות את החיים בליבה של קהילה חילונית אשר גם אם התנגדה בהתחלה להקמת בית הכנסת הרי שהיום היא פוקדת אותו במספרים גדלים והולכים. וכך במדבר החם של הנגב התגלה לי זן חדש של חסידים מאמינים אשר חיברו אותי לעבר של סיפורי החסידים באירופה הקרה והמושלגת. דרכם נוכחתי לדעת כי התפילה "ועל ניסך שבכל יום עימנו …" אכן מתגשמת במציאות בלב המדבר בשדה בוקר.
אורחים ומתפללים יתקבלו בברכה .
הרב חגי גרוס הוא מנהל תיכון הצבי- מקיף דתי נתיבות, ומרבני 'צהר'
