כל הורה ומחנך מתלבט לפעמים כיצד להגיב למעשה חריף. מחד, כשאנו מתבוננים על התוצאה, על המעשה, על הפגיעה במסגרת, בכבוד, ובסמכות, ברור לנו כי כל אלה מחייבים ענישה חדה וברורה.
מאידך, אנו גם מודעים לכך שכל מעשה חריג הוא למעשה קריאה לעזרה. מדובר באיתות של מצוקה ובקשת עזרה. מאחד מרבותי, מגדולי המחנכים, שמעתי את הסיפור הבא. אינני יודע אם הסיפור היה, אם לאו, אך גם אני איאחז במה שאמר לי מו"ר כששאלתיו האם הסיפור הוא אמיתי. מו"ר סיפר כך: "הרב שלום שוודרון, המגיד הירושלמי, סיפר כי שאל פעם את ה"חזון איש" האם מותר לו לספר סיפור שלא קרה, אבל יכול היה לקרות לא בדיוק כך, אבל קרוב מאד? ואמר לו ה"חזון איש": מותר.
והנה הסיפור לפניכם: היה זה לפני שנים רבות, באחת מהישיבות התיכוניות המפוארות בארץ שבה כיהן ר"מ אחד כמחנך של כיתה י'. בכל ליל שבת נהג להזמין אותו ר"מ את תלמידי כיתתו ל'עונג שבת' בביתו. העוגות, האווירה, השירה והשיחה של לפני ואחרי, היו נדבך חשוב בהיווצרותו של המעשה החינוכי בכיתה. אחד מהתלמידים שהתגורר סמוך לישיבה, נהג להגיע לבית הרב בכל שבת, גם באלה שהיו חופשיות וחבריו לא היו במקום. הוא התיישב בביתו של הרב, לגם מן התה, אכל מהעוגה הטעימה וניהל שיחות עם הרב ובני משפחתו. למרבה הפליאה נמשך מנהגו של תלמיד זה גם בשנה שלאחר מכן. גם בחופש הגדול. בכל שבת, כמעט בסוף הארוחה נשמעה הדפיקה בדלת, והתלמיד מתייצב. כוס תה נמזגת. פרסת עוגה נחתכת ומיד שוקעים בשיחה הקבועה.
יום אחד, פנה ראש הישיבה אל אותו ר"מ וביקש ממנו לסור לחדרו לצורך היוועצות מקצועית חשובה. לטענת ראש הישיבה, אחד התלמידים בישיבה נכשל בעבירה חמורה. אותו תלמיד היה הבחור שנהג להגיע אל אותו ר"מ בכל ערב שבת. ראש הישיבה ביקש מהמחנך להשתמש בקשריו הטובים עם אותו בחור בכדי לברר האם יש אמת בשמועה הרעה. בערב שבת, לאחר שהכין את בני הבית, פנה הרב אל התלמיד ואמר: "שמעתי שמועה, ואני מניח שיש לך איזה בעיה, ולכן רציתי לשאול….". הרב לא הספיק לסיים את שאלתו והלמיד שמולו פרץ בבכי וקרא לעומתו: "שנתיים וחצי אני בא לכאן. שבת אחרי שבת בכדי שתשאל אותי מה הבעיה, ורק עכשיו כשנפוצו השמועות נזכרת?!"
כשפניתי אני לאותו ר"מ ובקשתי ממנו רשות לפרסם הסיפור, הוא התיר לי והוסיף "איני יכול לשכוח את הזעקה שלו, את האצבע המופנית כלפי ואת קולו השואל: 'איך לא הבנת?'. אותו ר"מ גם אמר לי: "אמסור לו שאתה מפרסם את מה שלמדתי ממנו; את מה שהייתי צריך ללמוד הרבה לפני כן. אותו תלמיד שכן שלי גם היום שכן מאז מלחמת ששת הימים הוא שוכב בהר הרצל".
סיפור זה מחדד את השאלה כיצד מגיבים לקריאות עזרה? כיצד מתייחסים אל המצוקה שבאה לידי ביטוי במעשים קשים?
בפרשה שלנו נאמר: "ויעש בצלאל את הארון עצי שטים". חז"ל מצאו קשר עמוק בין פסוק זה לפסוק אחר, שונה בתכלית: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב", וכל היא לשון המדרש:
"ויעש בצלאל- הדא הוא דכתיב 'כי אעלה ארוכה לך' אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטייה, אבל הקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא שנאמר 'ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה' למה? 'כי מרים הם'. אמר ר' לוי הדור היה מר במעשיו, 'ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ', ומה היה? יש אומרים זית ויש אומרים ערבה ויש אומרים הרדופני היה ויש אומרים עיקרי תאנים ועיקרי רמונים היה ונטלו והשליכו למים מיד 'וימתקו המים' הוי 'וממכותיך ארפאך'. וכן אתה מוצא במימי אלישע מה כתיב 'והמים רעים והארץ משכלת', אמר להם 'קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח ויקחו אליו', ומה כתיב 'וירפאו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר'… אף כך ישראל חטאו בשטים שנאמר 'וישב ישראל בשטים', ונרפאו בשטים שנאמר 'ויעש בצלאל את הארון עצי שטים'".
המדרש מציג מחשבה עמוקה לפיה בכל מעשה רע טמון גם בסיס להתמודדות. המעשה הוא לא רק התוצאה המיידית אלא גם הכוחות והעוצמות שגנוזים בו ומבקשים להתפרץ אך לא יודעים כיצד. למעשה, עם בריאתו של המעשה הרע נבראה גם התרופה. כך פועלת ההשגחה האלוקית, ומכאן גם קריאה להתבוננות וחיפוש אחר הרפואה.
שתי השלכות מיידיות ניתן להשליך מניתוח קצר של המדרש שלפנינו. השלכה אחת נוגעת בחיי היחיד ומבקשת לחדור אל העומק. עלינו לחפש את הצד הפנימי בהתגלות שלפנינו ואגב כך למצוא את הרפואה לרע. המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק המשיל זאת בצורה נאה: "הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את הכיוונים, הרחובות, לא את החוקים והמנהגים… או אז נחוץ מדריך, שיענה בנימוס על שאלתו. ייתן כבוד לאי-ידיעתו, כבוד לכישלונות ולדמעות".על פי רעיון זה, מתברר שחכמת 'הענישה' היא תורה גדולה, המצריכה רגישות יתירה, הכרות מעמיקה ונכונות ללמד את הנער או הנערה.
ההשלכה השניה הנגזרת מהמדרש הנ"ל היא החובה שלנו לבחון את היחס שלנו לכלל הציבור. תפיסת העולם החילונית מהווה אתגר גדול מעצם האפשרות לפרש אותה כמרידה ומאיסה בתורת אבות. אולם, בה בעת, ניתן לחפש בחילוניות את הסוד הגדול שהיא מבקשת לחשוף בפנינו. עלינו לשאול את עצמנו כל העת מה בתורה שלנו מבקש לפרוץ החוצה ולא מוצא מנוח, שכן בתופעה הקשה נמצאת הרפואה, ועלינו מוטלת החובה לחפשה ולמצאה.
בשיטים חטאו ישראל בזנות, אולם בארון ברית ה' העשוי מעצי שיטים המוצב במשכן נמצא התיקון. בעולם הקודש פנימה נמצא המזור למעשה החריג, החריף והקשה ביותר.
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת ומרבני 'צהר'
