הישראלי הממוצע מחפש, כחלק מהטרנד המערבי, מגע ממשי עם הרוח. הוא מרחיק עד לאפריקה והודו כדי למצוא אותה. הוא מחפש את החוויה המטלטלת, המסעירה, הממשית, המניעה את הנפש בחיפושיה אחרי טהרה, ניקיון ומשמעות. בין השאר, הוא מרחיק עד שם כי חוויה שכזאת הוא לא יכול למצוא בבית הכנסת.
פרשתנו, פרשת ויקהל וכן הפרשה הבאה, פרשת פקודי, למעשה מסיימות את ההכנות והביצוע של בניית המשכן ומביאים אותנו אל תחילתו של עידן חדש שעתיד להמשך אלפי שנים: עידן הקרבת הקרבנות במשכן ולאחר מכן במקדש. לנו החיים כיום בעידן שונה, קשה להתחבר עם תופעת הקרבנות. אחת לכמה זמן מתפרסמת ידיעה בעיתונות על קבוצת רבנים הרוצה לחדש את שחיטת קרבן הפסח בהר הבית. האוזן של הישראלי הממוצע רועדת בעצבנות, ועוברת לידיעה הבאה, תוך הפטרת משפט בסגנון של "עוד קבוצת הזויים, פרימיטיביים הרוצה להחזיר אותנו לתקופת האבן". תחושה זו גורמת גם להרבה אנשים דתיים הקוראים בפרשות העוסקות במלאכת הקרבת הקרבנות לחוש תחושה של אי רלוונטיות קיצונית. הדיסוננס הוא לעיתים כה חד, שאנו רק מחכים שהפסוקים המתארים את טקסי הבאת הקרבנות השונים יעברו מהר.
פה ושם אני מקבל לביתי הזמנה, בדרך כלל בצורה של חוברת מהודרת לפסטיבל רוחניות (אחד מיני רבים) או להרצאה בתחום דומה. אירועים שכאלו בדרך כלל מתרחשים בחופשות, ועלול בחוברות/ הזמנות הללו מלמד כי בישראל שנת 2008 יש ביקוש רב לטקסים "שאמנים", "אינדיאניים" ועוד, אחרת לא ניתן להסביר את ההיצע הרחב. באחת הפעמים שהזדמנה לידי חוברת שכזאת, רגע לפני שהשלכתי אותה לפח, הבנתי שאני נחפז מדי. הבנתי שאני מחזיק ביד את הפתיחה העדכנית לנושא הקרבנות. לפתע התחוור לי כי למרות הדחייה שאנו חשים מנושא הקרבנות, יש בנו גם צד אחר הכמהה לטקסים איזוטריים שהרי הפסטיבלים הללו הומי אדם. הבנתי שהסיבה שרבים מהקוראים בפרשיות הקרבנות לא מתחברים לעניין היא לא חוסר הרלבנטיות שבקרבן, אלא בגלל שאנחנו- הדתיים מנוונים.
הסתגלנו טוב מדי ל- 2000 שנות חורבן. הפכנו לדת של מילים, של סידורי תפילה, של בתי כנסת שבהם יושבים על כסאות (מרופדים בדרך כלל). זה התאים אולי פעם לאווירה הכללית שסביבנו, זאת אולי הייתה תשובת המשקל לשנות עבודה זרה רבות בתקופת בית-ראשון ושני (בצורה שונה). אולם הניוון המוחלט מחיי רוח המקבלים גם ביטוי מעשי בטקסים ממשיים שיעמם אותנו. הדתיים נשארו לעמוד במקום בעוד שהעולם כולו חוזר לאחור. בניגוד לדתי, הישראלי הממוצע מחפש, כחלק מהטרנד המערבי, מגע ממשי עם הרוח. הוא מרחיק עד לאפריקה והודו כדי למצוא אותה. הוא מחפש את החוויה המטלטלת, המסעירה, הממשית, המניעה את הנפש בחיפושיה אחרי טהרה, ניקיון ומשמעות. בין השאר, הוא מרחיק עד שם כי חוויה שכזאת הוא לא יכול למצוא בבית הכנסת.
רמב"ן פותח את פירושו לספר ויקרא בתיאור של אדם המלא ברגשות אשם; אדם שחש שמגיע לו עונש על מעשה שמטריד מאד את מצפונו. חייו של אותו אדם אינם חיים. רגש האשם אותו הוא מנסה לטאטא ולמחוק גובר עליו. הוא לא יכול ממש לשמוח ביום יום. הוא לא מסוגל לחוש סיפוק על הצלחה. צל אפרורי ועקשן מלווה אותו בכל צעד אותו הוא עושה.
אותו אדם רואה את הבהמה, אותה הביא כקרבן, נשחטת ועולה על המזבח להישרף, והוא יודע וחש כי הוא זה שהיה צריך להיות שם. הוא חש ששריפתה האכזרית של הבהמה מהווה תחליף לעונש שהוא היה גוזר על עצמו. דוווקא האקט המעשי והאכזרי יוצר את החוויה המטהרת מבחינה מוסרית. כמובן שלא די להביא קרבן בכדי להתנקות. לקרבן צריכים להתלוות חרטה, קבלה לעתיד להימנע ממעשים דומים בעתיד. הטקס אינו חזות הכל, אולם בכדי להשיג את טהרת הלב אנו זקוקים גם לקרבן.
את האמת אומר: גם כשאני לומד וכותב על הסברו הקלאסי של הרמב"ן שהבאתי כאן, אינני מצליח לשחזר את החוויה הזאת באופן אינטימי. אמנם אינני צמחוני אך מעולם לא הייתי מסוגל לצפות בשחיטתה של חיה, מתרנגולת ועד בהמה. באופן אישי אני ללא ספק יותר אדם של ספרים ומילים, אבל כנראה שגם אני כבר לא מעודכן.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני צהר
