בפעמים הקודמות ראינו כי מי שיש משמעות לחייו אזי חייו מאושרים ונעלים יותר. השבוע נתמקד בדבר נוסף המביא לאדם אושר.
הנביא בבואו לתאר את כעסו של הקב"ה על עם ישראל משתמש במשל של דב שכול, וכך מביא הנביא הושע את דברי הקב"ה: "אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם". הנביא מתאר כי כאשר עם ישראל מכעיסים את הקדוש ברוך הוא, הרי שכעסו עליהם הוא ככעסו של דב שכול המסוגל לקרוע את ליבו של מי שבא מולו ולאכול אותו (ביטוי לכעס ולענישה קשה). מדוע השתמש הנביא בתיאור של דב שכול? מה מאפיין את כעסו ואת צערו של הדב השכול יותר מכעסם וצערם של חיות אחרות?
הרד"ק מתייחס לשאלה זאת ואומר כך: "ובזכרו דוב שכול ולא אמר אריה או נמר שכול אומרים כי הדוב כשתלד תלד כמו חתיכות בשר. כי הוולד (של הדוב) מכוסה כולו בהולידו בשליא עבה מאד והדוב מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לוולד והיא יגיעה בזה מאד עד שתעביר כל הבשר, ויצא הוולד. ולפי שטרחה הרבה בו היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו."
בנוסף להריון ולנשיאת הגור שעתיד להוולד ברחמה במשך חודשים, נדרשת נקבת הדוב לאחר ההמלטה להשקיע מאמץ גדול נוסף בחילוץ הגור מתוך השליה שעמה הוא יוצא. במשך שעות ארוכות היא עמלה להסיר את חתיכה אחר חתיכה מהשיליה בזהירות שלא לפגוע בגור הקטן שבפנים. לאט לאט נחשפות בפניה רגליים וידיים ולאחר מכן הראש. ניתן רק לדמיין איזו שמחה היא חשה למראה הדוב הקטן והחמוד שנולד למשפחה. ההשקעה המרובה שלה בו גורמת לה מייד לחוש חיבור מיוחד אליו. היא אוהבת אותו עוד יותר מאהבה שכל חיה אחרת חשה כלפי הוולד שלה, דווקא מתוך העמל שהיא נדרשה להשקיע עד שהגיח לו בן חדש מרחמה. זהו גם ההסבר מדוע בעת שהורגים את בנה זה, שבו עמלה קשה כ"כ, היא עטופה בתחושות שכול וזעם. כל עמלה היה לשווא. זהו כאב של דובה שכולה שאינו דומה לכאבה של חיה אחרת.
וכמו הכאב כך גם השמחה. הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. לא דומה שמחת החקלאי שהשקיע ימים כלילות להצלחת תבואתו, לשמחת הלקוח שקונה פירות וירקות במכולת הסמוכה לביתו.רק מי שהשקיע יכול לשיר.
בניגוד למחשבה כי האושר נמצא בחלקו של מי שלא עובד קשה, הרי שהאמת היא בדיוק הפוכה. רק מי שעובד קשה ומשקיע מזמנו וממרצו כוחות גוף ונפש הוא זה שזוכה לחיים מאושרים, חיים של יצירה ושל בניין. הבטלן הוא זה שלכאורה נהנה אבל בסופו של דבר יהיה גורלו רע ומר.
האדמו"ר מפיאסצ'נה בספרו בני מחשבה טובה מבאר את קלקולי הבטלה: "כמו רקב היא הבטלה שלא את מקומה בלבד היא מכלה, רק גם על ימין וגם על שמאל היא מתפרצת, גם את המקום הבריא מכלה ומפסידה".
הדרך אל האושר עוברת דרך חיפוש משמעות, אבל לא פחות מכך דרך ההכרה כי יש להתאמץ ולעבוד קשה בשביל להגיע לשמחה. ההתגברות על הקושי, העמל הרב, בכוחם להעניק לאדם תחושה של סיפוק, ומתוך כך גם שמחה אמיתית.
על השאלה במה ראוי להשקיע ולמען מה כדאי להתאמץ, בעזרת ה' בפעם הבאה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים.
