בפרשת ויצא, יעקב מקיים את מצוות הוריו ויוצא מבאר שבע לחרן וזאת על אף שמצוותו של האחד באה מטעם שונה לעומת מצוותו של השני. הציות של יעקב להוריו, על אף היותו ככל הנראה בגיל ההתבגרות, מעלה על הפרק את העניין לא רק של סמכות הורית אלא סמכות בכלל. יש מקום לבחון לא רק את המידה שבה הורים מצליחים להפעיל את הסמכות שלהם על ילדיהם כי אם גם מה הן מקורות הסמכות לפיהן פועלים ילדינו ואיך אנו מצפים מהם לנהוג מול מקורות סמכות סותרים לכאורה.
שאלות אלו אינן אקדמיות בלבד אלא נוגעות ללב ליבה של סוגיה המסעירה לא רק את הציבור הדתי כי אם גם הציבור הכללי בכלל והוא המידה שבה חיילים אמורים לציית לפקודות ומה צריכה להיות מקור הסמכות עוברם. בהקשר זה הנני מבקש להתייחס גם לנושא נוסף – נוער הגבעות. שני הנושאים אמנם שונים קצת אמנם אבל נמצאים, לדעתי, על אותו רצף של ההתמודדות של צעירים עם ערכים סותרים ומקורות סמכות מנוגדים.
לא בכדי כי מבחינה היסטורית בני נוער – מתבגרים ובוגרים צעירים – הם אשר עומדים בחוד החנית של חלק גדול מפעילות המחאה וההתנגדות והם אלו אשר מובילים לשינויים חברתיים ופוליטיים. מדובר בתקופה בחיים שבה ממילא קיימת רוח של התמרדות, התנגדות ורצון לשנות את העולם. המתבגר נמצאת בבחינה מתמדת של ערכיו ואלו של הסובבים אותו. בצירוף לתכונות אלו קיימת גם יכולת מוגבלת מה לבחון את תוצאות המעשים במיוחד לטווח הארוך ועומת זאת נטייה לפעול על פי צו השעה תוך היספחות גלי התרגשות ואידיאולוגיה.. יכולת זו אמנם מתפתחת עם הזמן ומפותחת ברמות שונות אצל אנשים שונים אולם לא תמיד עומדת לצעירים כאשר הם נמצאים בפני החלטות גורליות ואף לא תמיד מאפשר להם לראות שהם עומדים בפני החלטות שכאלו. לכל אלו מצטרפת נטייה אצל המתבגרים והצעירים לחפש עבור עצמם דמויות כריזמטיות איתן יכולים להזדהות ואשר יכולות להנהיג אותם. כל אלו פועלים יחד שעה שמידת ההשפעה של ההורים הולכת וקטנה, לפחות באופן זמני.
קיימת גם נטייה אצל צעירים לחשיבה בצורה מאד אבסולוטית, חשיבה של "הכל או לא כלום". חשיבה שכזאת, מקשה, לעיתים, על הצעירים לעשות הפרדה בין אידיאולוגיה לבין האופן שבו מבטאים או מממשים אותה. זאת ועוד, כאשר אידיאולוגיה או לפחות דרכי פעולה הנגזרות מהאידיאולוגיה, מוצעות לנוער הצעירים בצורה אבסולוטית ובצורה אשר אינה מאשפרת חשיבה ודיון, הרי שנדמה כי הדבר עומד בסתירה למהלך הדברים כפי מקובל עולם ההלכה והחשיבה היהודית, מהלך אשר לא רק מאפשר מחלוקת ואף מקדישה, אלא שגם אינו אבסולוטי בסופו של יום, במיוחד בכל מה שקשור לחיים יומיומיים ומערכות יחסים בין בני אדם.
מהאמור לעיל, עולות, אם כן, מספר שאלות. באיזו מידה אותם מנהיגים אשר מוציאים את הנוער מבתי הספר ושולחים אותם אל הגבעות צריך לקחת בחשבון את הצרכים האישיים של כל ילד וילד ואת הרצונות של ההורים שלהם? האם ראוי להנחות בני נוער להמרות את פי הוריהם? באיזה מידה רצוי כי מנהיגים רבניים ופוליטיים יתנו הנחיות גורפות לפיהן "כולם" צריכים לעשות משהו ועוד בכל מחיר? באיזו מידה הנער אמור להעדיף את רצונות ההורים לעומת אלו ששולחים אותו למשימות אלו? באיזו מידה יש לעודד את הנוער בדיון אמיתי – ערכי, חברתי ומשפטי בנושאים האלו ובאיזו מידה יש להציג את הדברים כהלכה פסוקה? מי אמור להיות הסמכות המוסרית עבור חיילים צעירים? הצבא, המשפחה, הרבנים? האם מתן לגיטימציה לעצם האפשרות לסרב פקודה משרת את עניינם האישיים של כל חייל וחייל המסרב פקודה? האם הטווח הארוך סירוב פקודה היא הדרך הכי יעילה להתמודד עם דילמה ערכית?
איני בטוח אם קיימות תשובות אבסולוטיות לשאלות אותן אני מעלה, אולם אני בטוח כי הן יכולות בהחלט להוות זרז לדיון חשוב ומעניין במשפחות רבות להם יש מתבגרים וצעירים. איני יכול לקבוע מה צריכה להיות הדרך הנכונה עבור כל צעיר וצעיר ועבור כל משפחה ומשפחה, אולם, לדעתי, ראוי כי כל אחד יגיע לדרך פעולה אחרי מחשבה עמוקה ואחרי שקילת כל ההשלכות – המשפחתיות, האישיות והעתידיות – של מעשיו. הקולות המעודדים לעליה לגבעות וסירוב הפקודה נשמעות היטב והחלט יש בהם בכדי לשלהב את הרוחות אצל נוער אנרגטי, אידיאליסטי וחסר מנוח. עם זאת, יש קם מקום שקולות אחרים יישמעו על מנת לאפשר לנוער לשמוע גם דעות אחרות הנובעות מגורמים בעלי סמכות לא פחותה ובכך לסייע להן בקבלת החלטות. כמו כן, על הממסד לשקול את הנזק והתועלת של עידוד ילדים לפעול בניגוד לרצונם של ההורים והנזק הנגרם מכך למרקם המשפחתי. עלינו ללמד את הילדים שלנו לא רק לציית אלא גם לחשוב ולא רק להתלהב אלא גם לשקול.
יעקב שמע לקול הוריו. מעיין מה היה קורה אם היה שם משהו אשר היה אומר לא "אל תלך לחרן."
ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך
מנהל קליני
מכון שינוי, הרצליה
dgotlieb@netvision.net.il
www.machonshinui.co.il
