השבוע אנו חונכים בעלון מדור חדש שיעסוק בענייני כשרות ובמיוחד באספקטים הקשורים בהשלכות הלאומיות שיש במדינת ישראל על תחום הכשרות. אלא שלכאורה לא ברור מה הקשר בין כשרות ולאומיות, שהרי כשרות היא כשרות נטו, ומה בינה ובין פוליטיקה? אין ספק שבבסיס הדברים אגן לא היה אמור להיות שום קשר בין שני התחומים הללו, אולם לצערנו במדינת ישראל כיום קיים קשר בלתי ניתק בין תחומי הכשרות והפוליטיקה. מדובר בקשר לא נכון, מסוכן, מכאיב ומסאב והדבר מתבטא בצורה חזקה במיוחד בהלכות כשרות.
ההיבט החיצוני של הבעיה המתוארת הוא כמובן בריבוי גופי הכשרות בישראל שכל אחד מהם הוא בעל זיקה פוליטית, מה שכמובן גורם לכל אחד מהם להחרים את האחרים. הדבר הורגש בייחוד בתקופה האחרונה סביב הויכוח על היתר המכירה והשימוש בתוצרת נוכרים אויבי המדינה.
אולם ישנו היבט נוסף, פנימי יותר, הקושר בין הפוליטיקה לכשרות. מדובר על קשר פסול אך משמעותי ביותר המשפיע על פסיקת ההלכה. כך למשל הדבר מתבטא בהתעלמות מצד מחברי ספרים/חוברות מהחוגים החרדיים השונים, מפסקי הלכה של רבנים ופוסקים הנמנים על השקפת העולם הציונית, גם בשאלות שאין להן קשר כל שהוא עם נושא ארץ ישראל או ציונות. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בפסיקה ההלכתית בתחום הכשרות. אין צורך לציין ששיטת החרמה זו מנוגדת לרוח ההלכה ומהווה חילול ה' ובזיון תלמידי חכמים. בנוסף לכך שיטה זו פוגעת באחד מעקרונות ההלכה הבסיסיים הקובעת "אחרי רבים להטות". עקרון "אחרי רבים להטות" קובע כי לפני פסיקת ההלכה על הפוסק לדעת וללמוד את כל הדעות בנושא הנידון, לנתח את הדעות השונות להתמודד איתם מול מקורות ההלכה במשנה, בתלמוד, בראשונים וכד' ומתוך כך להסיק את מסקנתו ההלכתית.(1) מכאן שכותבי המאמרים ההלכתיים המתעלמים מפוסקים מסוימים לא יכולים להגיע לתורת אמת.
סיבה נוספת לצורך בפסיקה ברוח דתית לאומית קשורה במכלול הנתונים שהפוסק מכניס לבסיס הנתונים שלו בבואו לפסוק הלכה בתחומים כמו מצבה הכלכלי של מדינת ישראל?(2), או האם הוא מתחשב בחששות מאיבה ומחלוקת בעם ישראל? האם הפסיקה מיועדת לציבור חרדי סגור או לכלל עם ישראל? ועוד נתונים נוספים הקשורים בהשקפת עולמו של הרב הפוסק. (3)
כל אלו מראים כי יש מקום לכתיבה, מחקר ופסיקה המתחשבת בכל דעות הפוסקים, ברוח דתית לאומית גם בתוחמי הכשרות. שיטת פסיקה זו תחזיר עטרה ליושנה, ואת ההלכה למסלולה המסורתי של פסיקה על פי רוב דעות הפוסקים. (4)
עד שיתרחש כדבר הזה, נשתדל להביא במדור זה בפני הקוראים דוגמאות וחדשות מתחום הכשרות ותעשיית המזון, שמושפעות מההלחמה הלא טבעית שבין הלכה ופוליטיקה. את הדברים נשתדל להביא ברוח תורת אמת שלימה.
הרב משה ביגל, רבה של מיתר ומרבני 'צהר'
1. עיין בדברי מנחת חינוך מצווה עח בד"ה ועיין בגט פשוט שכתב:
דהא דאזלינן בתר רובא מן התורה דווקא כששני הכיתות נשאו ונתנו יחד בדין זה פנים אל פנים אז אמרינן אחרי רבים להטות, אבל אם לא נשאו ונתנו יחד רק כל אחד כותב דעתו בפני עצמו כספרי הפוסקים, אף דרוב מסכימים לדעה אחת, בכהאי גוונא לא לא אזלינן בתר רובא, דאפשר אם היו נושאים ונותנים פנים אל פנים היו הרוב מודים לדעת המיעוט, וע"ש בכלל ב' מה שהאריך בדיני קים לי בדעת מיעוט , ובאורים ותומים קונטרס תוקפו כהן ס' קכ"ג, וביו" ד סוף סימן רמ"ב (בהנהגת איסור והיתר להש"ך)
2. כפי שמצאנו בהלכה, שלצורך הרבים לפעמים מסתמכים גם על דעת יחיד כפי שהאריך מרן הראי"ה קוק זצ"ל במבוא לשבת הארץ פיסקה י'. בהסתמך על דברי הרא"ש בהלכות קטנות (כלאיםסימן ד') ודברי הט"ז (אה"ע סימן י"ז ס"ק ט"ו, וביו"ד סימן רצ"ג סק"ד).
3. עיין בדברי מרן הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט או"ח סימן קיג
בעניין שמן שומשומין שאין לאסור סתם מסברא את השמן גם בהתחשב במגדלים וביצרנים שמיישבים את הארץ וכתב:
…"ולמנוע את המיישב את אה"ק ע"י עבודת מעשה מפרנסתו, בשביל חשש שמא, הי' זר אצל מאן דלא גמיר שמעתתא.
ובדברי תלמידו הגדול מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (הרבנות והמדינה עמ' 13 ועמ' 26) שהבדיל בין גישת חכמים בתקופת חורבן בית שני כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור קמצא ובר קמצא וענוותנותו וסגירותו של רבי זכריה בן אבקולס והחכמים שהיו בסעודה בה נזרק בר קמצא שלא התערבו מכיוון שראו את עצמם מנותקים מהמחלוקות הטיפשיות של העם שהביאו להחרבת ההיכל. לעומת יבנה וחכמיה בהם בחר רבי יוחנן בן זכאי שהמוטו של חייהם היה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה …שמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין לבו לשמים (ברכות י"ז ופרש"י שם)
4. מתוך ספרי לחם אבירים (עמ' 3) בהוצאת המכון לרבני ישובים קריית ארבע.
