אחת הסוגיות המרתקות שבה עסקו חכמים הייתה מהי השאלה הראשונה שנשאל אדם בבית דין של מעלה לאחר שהוא נפטר מן העולם. לאמתו של דבר אין אנו יודעים דבר וחצי דבר ממה שנעשה בשמיים ועל אופיו של המשפט שנערך לאדם לאחר שסיים את חייו, אולם חכמים רומזים לנו בדרכים שונות על הנושא ובכך חושפים מעט מהתעלומה. תשובתם המפתיעה של חז"ל לשאלה שהם עצמם הציגו מופיעה בתלמוד הבבלי, במסכת שבת דף לא, שם נכתב: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: האם נשאת ונתת באמונה?". במילים אחרות: אחרי מאה ועשרים האדם נשאל (בין השאר) לגבי התנהגותו בכל הקשור לעולם העסקים והמסחר. המילה "אמונה" בלשון חכמים יונקת מהמילים "אמון", "אמין", "אמינות וכו'. השאלה אותה נשאל האדם נוגעת למידת יושרו והגינותו, למשקל הבטחותיו ולאמינות התחייבויותיו; כולם דברים שקושרים את היהדות והאמונה עם עולם המעשה בכלל ועם זה המסחרי בפרט.
ההפתעה הראשונית בעמדתם זו של חכמים מפנה את מקומה להבנה עמוקה בדבר המסר העולה ממנה שיונק מכל התורה כולה. אנו רגילים בדרך כלל לפגוש תורות דתיות שמטרתן להסדיר את מערכת היחסים שבין האדם למושא אמונתו ולקבוע את סדרי העבודה, הציות, המצוות, התפילות ושאר עניינים המאפיינים חיים דתיים. תורת ישראל, לעומת זאת, התייחדה בממד נוסף: הסדרת החיים החברתיים והעסקיים עלי אדמות ודוגמאות לכך לא חסרות. כך למשל, במקביל לפסוקים העוסקים בבניית המקדש, עוסקת התורה בדיני ריבית. בצמוד למצוות השבת נמצאים הפסוקים העוסקים בפקודת השומרים. למצוות חג השבועות הצמידה התורה רצף של מצוות סוציאליות המחייבות תשומת לב לחלשים כלכלית בחברה וכו'. כל אלה מעידים כי מדובר במאפיין מובהק של תורת ישראל.
גם נביאי ישראל בכל הדורות הדגישו את התלות הערכית שבין המערכת האנכית העוסקת בעניינים שבין אדם לבוראו והתשתית האופקית של היחסים שבין אדם לחברו. אחד מפרקי תהילים נוגע בנושא דרך השאלה מיהו האדם הראוי לבוא בשערי בית המקדש: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו?" שואל מחבר התהילים מזמור כ"ד בתהילים, ומיד עונה: "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". לא זו בלבד שמשורר ספר תהילים אינו מדבר על עניינים שבין אדם למקום , הוא אפילו אינו מדבר על צדקה או מעשי חסד. גם כאן התנאי הבסיסי הוא נקיות כפיים וטוהר לב. זוהי התביעה הראשונית מהאדם: הכנס את אלוהים לכל מקום בו אתה בא לידי ביטוי. המבחן הוא האם ביטאת את האמונה והמוסר גם במקומות של משא ומתן, של חיי החולין.
שבת זו הקרויה גם שבת "תשובה", בשל העובדה שהיא מפרידה בין ראש השנה ויום הכיפורים, היא חלק אינטגראלי מסיכום השנה הקודמת ופתיחתה של זו החדשה, ולכן היא סוג של הזדמנות לעשות שינוי.
בתודעה הציבורית "חוזר בתשובה" נתפס כאדם חילוני שהחליט להיות דתי. ברם, במשמעות העמוקה והאמיתית של המילה מדובר בתהליך שבו מחליט לעשות מפנה ערכי בחייו, ולחזור ולהיות הדמות הראויה והטהורה הטבועה באישיותו הבסיסית. שבת תשובה פירושה שבת שאותה אנו מייחדים לאותו שינוי אפשרי, לאו דווקא במעשים שנקשרים באופן טבעי עם הקודש והרוחניות. ההחלטה להיות יותר ישרים, להצטיין באמינות, לדייק במילים אותם אנו מוציאים מפינו, לקיים הבטחות, להבהיר כוונות ולהיות נטולי שקרים. כל אלה מבטאים מעשים המאשרים לאדם לאחוז ולהתקרב לאותה דמות מיוחדת של מי שנושא ונותן באמונה, ומתוך כך גם חי חיים של יושר, קדושה וצדק בעולם החול.
ליושר, לאמת ולכנות יש גם ערך מוסף על זה הפרטי-אישי הבא לידי ביטוי ברמה הציבורית- חברתית, שכן חברה שמתנהלת באמות מידה צודקות וישרות לעולם תצא נשכרת. כולנו יודעים עד כמה חסרים לנו בנוף המציאות אנשי אמת ושונאי בצע. כולנו לומדים בשנים האחרונות על בשרנו מה מחירה של חברה מושחתת, ולכן מן הראוי שנקדיש את השבת המיוחדת הזו למחשבות על הצורך בתפנית אמיתית שתאפשר לנו לענות בכנות על השאלה: "האם נשאת ונתת באמונה".
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחברה הנהלת ארגון רבני 'צהר'
