אחד המאפיינים הבולטים של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא לבישת בגדי הלבן בבואו לקודש הקודשים. עובדה זו, היא שהצמיחה את המנהג ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן וחלוקים לבנים (המכונים 'קיטל') גם אנשים פרטיים ובעיקר שליחי הציבור העוברים לפני התיבה, שהם מעין בחינה של הכהן הגדול של דורנו.
הכהן הגדול הלבוש בדרך כלל בבגדיו, הכוללים בין השאר, את ארבעת בגדי הזהב: הציץ, החושן, האפוד והמעיל, משיל בגדים אלו ונותר עם הכתנת, המכנסים, האבנט (חגורה) והמצנפת (כיסוי ראש). לבישה זו מתוארת בפרוטרוט:
כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם…(ויקרא טז,ד)
מפסוק זה, מתבלטת מילה מנחה, החוזרת על עצמה ארבע פעמים – 'בד', ובכדי להבין את משמעותה, עלינו להזכר בציווי למשה על עשיית בגדי הכהונה, ערב הקמת המשכן.
שם אנו מוצאים פירוט של כל בגדי הכהונה, המתוארים כ'בגדי שש' כשהמילה 'בד' איננה מוזכרת. רק בתום הציווי אנו קוראים את הפסוקים הבאים:
וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי. וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ (שמות כח,מא-מב)
לאחר שכבר נחתם הציווי על הבגדים ועל הלבשת הכהנים, מוסיפה התורה את הציווי להכין 'מכנסי בד' בכדי לכסות את ערוותם של הכהנים.
השמטת מכנסי הבד מעיקר הציווי והופעתם רק בסוף, נובעת מן התפקיד השונה שיש להם ביחס לשאר הבגדים.תפקיד הבגדים כולם, כפי שנאמר בציווי המקדים הוא 'לכבוד ולתפארת'. תפקידם לפאר ולכבד את הכהנים, בהיותם בגדי פאר והדר.
המכנסים לעומתם הינם פונקציונאלים ביותר – לכסות את הערווה. מדובר בבגד שאיננו מפאר ומכבד, הוא פשוט שבפשוטים. הדגשת ענין הבד שבהם, קשורה לעובדה שכל ענינם של המכנסים איננו אלא רק להיות חתיכת בד המכסה את הגוף. על פי זה, ניתן להבין מקום נוסף שבו מודגש ענין ה'בד' שבבגדים.
אחת המלאכות שנעשתה על ידי הכהנים במקדש היתה 'תרומת הדשן'. מלאכה זו, ענינה לרכז ולאסוף את הפסולת שהותירה האש שעל גבי המזבח. מלאכה זו שונה מרוב המלאכות במשכן, ראשית בהיותה, מן הסתם, מלכלכת מאד, שהרי מדובר בשאריות של גחלים ואש. ושנית בשל היותה לכאורה 'מלאכת תיחזוק' שאיננה הקרבה ואיננה הקטרה.
על מלאכה זו, מציין הכתוב: 'וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרו' (ויקרא ו,ג). ולכאורה הערה זו מובנת, שהרי דוקא בשל אופייה הבעייתי של מלאכה זו כפי שציינו, היינו עלולים לחשוב שהכהן צריך לפשוט את בגדיו וללבוש בגדי חולין, אולם בכל זאת, מלמדנו הכתוב שעליו ללבוש את בגדי הכהונה, אך שוב מוצא לנכון הכתוב להדגיש את ענין הבד, ואולי בכדי לומר כי אמנם יש ללבוש בגדי כהונה במלאכה זו, אך את הפשוטים שבהם המשמשים רק לשם כיסוי הגוף – על בשרו. יוצא שענין ה'בד' מבקש להדגיש את הפשטות והעדר הכבוד והתפארת של בגדי הכהונה, אולם עתה יכולים אנו לשוב אל עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ולתמוה! שהרי ניחא שאנו מוצאים את איזכור פשטות הבגדים והעדר הכבוד והתפארת במכנסים שענינם לכסות את הערוה או במלאכת תרומת הדשן שהיא מלאכת תיחזוק מלכלכת, אולם אצלנו מדובר ברגע המרומם והנשגב ביותר של עבודת המשכן: כניסתו של הכהן הגדול אחת בשנה לפני ולפנים אל קודש הקודשים, ומה להם ל'בגדי הבד' הפשוטים ברגע נשגב ומלא הוד זה שכל כולו כבוד ותפארת?
נראה שהתשובה לתמיהה זו טמונה בהבנה מעמיקה יותר של רגע נשגב זה. כניסתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים, פעם אחת בשנה, מבטאת את נקודת המפגש העליונה ביותר שבין בשר ודם לבין אלקים. בין ישראל השוכנים בארץ לבין הקב"ה היושב במרומים. רגע אינטימי זה, המתרחש בחדרי חדרים, במקום שבו עינו של איש לעולם איננה צופה, הוא רגע של התערטלות. ראשית התערטלות רוחנית, שבה אין כבוד, אין אגו, אין 'מה יגידו', אין 'איך אני נראה'. זו הדרך היחידה, להגיע למדרגה הגבוהה ביותר שאפשר בחיים, להשתחרר מן הפריזמה החיצונית, מן העין הצופה בי, שפעמים רבות משפיעה על התנהגותי והתנהלותי. זוהי הדרך היחידה לפגוש בשכינה במקומה העליון. זהו מקום שהוא 'בלי בגדים'. בלי כיסויים, בלי הקרנות כלפי חוץ.
דרך ההיטהרות המקובלת בישראל, מאז נתינת התורה היא טבילה במים חיים, ללא בגדים, ללא כיסויים ואף מחיצה קטנה הנמצאת על הגוף וחוצצת בין המים לבינו, פוסלת את הטבילה. כך היה ראוי לו לכהן הגדול להכנס לקודש הקודשים ולטבול במימי הקדושה בלי שום חציצה, בלי שום כיסוי – 'מקוה ישראל ד', אולם לא יעלה על הדעת שכך ייכנס הכהן הגדול ויעמוד לפני ד'.
בגדי הלבן (שגם ענין הלבן, תואם את אותה הנקודה) הפשוטים, שהכתוב מוצא לנכון לכנותם בגדי בד, משמעותם כיסוי ערוה בלבד. וזה הדבר היחיד שלכהן הגדול מותר ללבוש בבואו פנימה לקדש הקודשים.
אחת בשנה, ביום הכיפורים, ניתנת הזדמנות לכלנו, להסיר את הלבושים, את הכבוד ואת התפארת, ולהתיצב כמו במקווה, שבו לא ניכר הבדל בין איש לרעהו, אין מכובד יותר ואין מכובד פחות. לעמוד כך לפני ד', לפני עצמנו, ולגלות את הפשטות המחייה שמאפשרת מצד אחד, לעשות מלאכות פשוטות ביותר ללא מורא וללא חשש, אך מאידך להגיע הכי גבוה שאפשר. בעזרת השם שנזכה!
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית הספר לבוגרים בגולן, מרצה במכללת אוהלו ומרבני 'צהר'
