לברוח מהחדשות, לברוח מהרעש, לברוח מהשקר, לברוח מהקבוע , לברוח מהנייד, לברוח מהמחשב, לברוח מהאלימות ,לברוח מהציניות, לברוח מהפוליטיקה ,לברוח מהקומבינה, לברוח מהשחיתות ,לברוח מתאונות הדרכים, לברוח מהקשישים ,לברוח מהחד- הורית, לברוח מהנכים, לברוח מניצולי השואה, לברוח מהמדינה ,לברוח מהצבא, לברוח מעצמנו, לברוח אל עצמנו.
פשוט לברוח. לא להיות פה.
כמה היינו רוצים לפעמים לצלול לנו בשקט במעי דג גדול. כמו יונה. לברוח מההמולה, לברוח מהחספוס, לברוח מהשכנים ,לברוח מהילדים.. לברוח מהקריין ,לברוח מהסקופ, לברוח מהסקר , לברוח מהפרסומות, לברוח מהכוכב הנולד ,לברוח מהאח הגדול. לברוח מהבנקים ומהמינוס, מהמשכנתא ומהריבית, ממקבצי הנדבות ומנציגי העמותות, לברוח מהריבית ומשער הדולר, לברוח מהמוסכניק ומנציגי השירות, לברוח מהשוחק,מהדוחה, מהמשפיל, מהרע.
פשוט לצלול אל עולם הדממה, ולשוט חסרי דאגה בתוככי הדג.
כמה היינו רוצים לברוח לשמיים .
להיות מלאכים. עטויי לבן, חסרי תאוות וגשמיות. רוחניים, מרחפים קלות בין שמים וארץ, נוגעים לא נוגעים. הילה מעל ראשינו, וחיוך של שלוות אין קץ על שפתינו. כמה היינו רוצים לברוח. לשכב בשקט תחת הקיקיון. לעצום עיניים. ולברוח. גם אם זה רק עד הבוקר.
כמה היינו רוצים לברוח- לאומן, להודו, לנפאל ולדרום אמריקה, לחוף הים בררמסאלה או לחוף הים בריאו. כמה שיותר חוף. כמה שיותר ים. כמה שיותר רחוק מפה וממני.
'ויאמר טוב מותי מחיי'. עד כדי כך יונה עייף, מותש, חסר כח ואנרגיות. מרוקן. 'אפפוני מים עד נפש'.. הכל מחניק. החיים סוגרים עליי. צפוף. אין אויר לנשום.
כבר אין לנו כח להתפלל עם העבריינים. אין לנו חשק לחיות עם הפושעים, אין לנו הבנה איך מתקנים את החוטאים, אין לנו ענין להשיב את הרחוקים, אין לנו רצון לכוון את הטועים. אנחנו רוצים לברוח. עצרו את העולם – אנחנו רוצים לרדת.
כמו משה שאמר לא רוצה. כמו יונה שאמר לא מסוגל. כמו ירמיה שאמר לא מתאים.
ואי אפשר. גם במעמקי הספינה מוצאים אותנו. גם ממעי הדג מקיאים אותנו. גם מקצוי ארץ משיבים אותנו.
יום כיפור הוא יום אי היכולת לברוח. משום מקום, אל שום מקום.
יום כיפור הוא יום לקיחת האחריות. על עצמך.על החיים. על המשפחה.על הארץ, על המדינות, על היקום, על שביל החלב. על הבריאות. על הפרנסה. על התורה. על העבריינים.על הקשישים. על החניה לנכים. על שכר המלצרים. על זכויות יוצרים. על חינוך הילדים. על הסחר בנשים,על גמילת המסוממים, על תיקון העולם ועל שינוי עצמנו.
יום הכיפור לא נותן לנו לברוח. לא מהעבר ולא מהעתיד. לא מהדברים שברומו של עולם ולא מהדברים הקטנים שבחיים. לא מהשכן ממול ולא מהחבר לעבודה.
יום הכיפור לא נותן לנו לברוח מהחלומות ומהשאיפות, מהחזון ומהמטרה, מהרוח ומהאמונה, מהאהבה ומהרעות.
יום כיפור לא נותן לנו לברוח מהמילה שמוציאים מהפה,ומהאוכל שמכניסים לתוכו. מהלשון הרע היוצאת מהשפתיים ומהרכילות הנכנסת לאוזן, מהעין שלא מפרגנת ומהלב הערל. פעם אחר פעם אחר פעם , חוזר משה ואומר ליהושע- חזק ואמץ,חזק ואמץ, חזק ואמץ.
משה כבר שומע את ניסיונות הבריחה מהאחריות ומהאמונה של העם:"..הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ..כי פנה אל אלוהים אחרים…ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום וניאצוני והפר את בריתי…"
משה שומע קולות של עם הבורח מאחריות. משה כבר שמע לפני ארבעים שנה את העם הזה משמיע לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה- אלא קול מחולות סביב העגל. וכנגד זה משה נוטל על שכמו את המשא- וקורא ליהושע,לזקנים, לעם כולו ולכנסת ישראל לדורותיה עד החדשות האחרונות- חזק ואמץ, חזק ואמץ.
על זה מובטח משה 'כי לא תשכח מפי זרעו'. שגם הסתרת הפנים והשצף הם רק כקצף בן חלוף.
מול שתיקת הבורח, מתנגנת שירת האמונה. 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל'. זוהי שירת התשובה והאחריות, שירת העבריינים והצדיקים. שירת ההקהל של מוצאי שביעית.
יום הכיפורים שלוקח אותנו הכי רחוק מהאוכל ומהעבודה, מהערוצים ומהבנק, מביא אותנו הכי קרוב אל עצמנו. מניח מראה גדולה ממול- ומגלה לנו עד לאילו מרחקים חשבנו לברוח, ועד כמה קרובה היא השיבה והתשובה.
הרב אבי רט הוא ראש מכון ש"י באוניברסיטת בר אילן, איש חינוך ותקשורת ומרבני 'צהר'
