סיפור תלמודי מספר על אחד החכמים שהיה לומד בהתמדה עילאית בישיבה בה למד. החכם היה מגיע לביתו רק פעם בשנה ביום הכיפורים. אז היה פוגש את בני משפחתו ואולי מתפייס עימם על היעדרותו הממושכת. יום אחד למד הרב בדבקות כה רבה עד כי לא שם לב כי ערב יום הכיפורים הגיע. הוא למד ולמד, אך סוף מפתיע קטע את לימודו ואת חייו. בעיצומו של ערב יום הכיפורים, בה הוא שכח להגיע לביתו, התמוטטה הקומה השנייה בה הוא למד וקטעה את לימודו ואת חייו.
המשפחה הישראלית הולכת ונסדקת כמו ביתו ובית מדרשו של החכם. אנו מתגרשים יותר, ומפרקים את משפחותינו. מה קורה לנו? האם שכחנו לשוחח בתוך המשפחה? האם שכחנו להתפייס? מה קורה לזוגות הצעירים אותם אני זוכה להשיא. לאן הולכת האהבה העזה? כיצד מתמוססים להם החלומות הנפלאים? כיצד איננו רואים את התקווה והגעגוע בעיני ילדינו, הרוצים אותנו יחד?
אינני בונה על ניסים גלויים (אין סומכים על הנס) אבל אני בונה על אירועים מחוללי מפנה. יום כיפור הוא אירוע מחולל מפנה (אם רק מנצלים אותו), והוא גם מנחיל לנו מספר לקחים:
1. להיות אופטימיים – המסר החשוב ביותר של יום הכיפורים הוא שאפשר לתקן. הרעיון של התשובה איננו מתייחס רק אל החיים הדתיים שלנו, קרי שמירת מצוות אלא אל מכלול החיים. החל מדיאטה שתשמור על בריאותינו, וכלה במערכת היחסים הפנים משפחתית. המשפחה היא בסיס הכוח והשמחה שלנו. אך אין בה בעת היא גם מקור לחיכוכים ואי הבנות. הציפיות הגבוהות מהשני, עם החסרונות שכל אחד מביא איתו לשותפות הם מתכון לתסכולים וכאבי לב. יום הכיפורים מלמד אותנו את כוחה של התשובה, דהיינו של היכולת לשנות ולתקן ובכלל זה מערכות יחסים שבין אדם לחברו, אדם לאשתו אדם לבניו ובנותיו אדם להוריו.
2. לבקש סליחה – זה לא קל להישיר מבט אל השני, ולהכיר בעובדה שחטאנו לו, הזקנו לו, פגענו בו. לפני …אנחנו במתח נוראי, תוך כדי…במבוכה נוראית, אחר כך בתחושת הקלה משחררת, תחושת היטהרות.
3. לסלוח – לסלוח פירושו להכיר בעובדה שהשני, ממנו אנו מצפים לכל כך הרבה, הוא בעל חסרונות. הדרך למחול על חסרונות הינה על ידי ההכרה שלי עצמי יש חסרונות. שגם אני טועה ונופל מידי פעם.
4. להתוודות – אחד מסודות תהליך התשובה היהודי הוא לבטא בפה את התהליכים הנפשיים הכמוסים שלנו. זה עוזר להגדיר ולהמשיג את התהליכים. יש בזה גם מעין הבטחה לעצמנו, יש בזה קיבוע של התהליכים הזורמים העולים מעלה מעלה והיורדים מטה מטה. במהלך תפילות הים אנו מתוודים פעמים רבות, נוסיף לוידוי את מילותינו שלנו, האישיות, המדויקות. אם איננו בבית הכנסת, נמצא זמן שקט, לתובנה ונאמר לעצנו בשקט, מה כואב לנו, על מה אנו מתחרטים, ומה אנו מקבלים על עצמנו לקראת השנה הקרובה.
5. להקשיב לוידוי – כשהוידוי מופנה אלינו. נלמד להכיל אותו , להקשיב ברצף בתשומת לב מרובה. נלמד להכיל אותו גם כשהוא מכאיב, נתפוס אותו כהליך הכרחי בדרך לבניה מחדש של מערכות היחסים שלנו, עם עצמנו עם סביבתנו ועם לאלוקינו.
6. לקבל לעתיד – לקחת החלטות! האויב של ההחלטה הוא חולשת הרצון, שהרי כבר החלטנו כל כך הרבה פעמים והפרנו את החלטתנו. זאת טעות לא להחליט שוב. ההחלטה משקפת את מה שאנחנו באמת רוצים. חשוב להחליט כדי לקבע את הרצון החיובי, הטוב. אך במקביל עלינו לבנות מנגנונים שיתמכו ברצון שלנו שיחזקו אותו שיאפשרו לו להתממש.
7. להאמין להבטחה של השני – אין דבר מחליש יותר מאשר כשהוא או היא מגיעים אלינו עם ההחלטה שלהם, והתגובה הצינית, הספקנית שלנו ניכרת ממבט עיננו. אמנם כל כך הרבה פעמים כבר שמענו את זה, הוא כל פעם אומר ומבטיח ואז….נהפוך הוא. אם רוצים לחזק את הרצון של חברנו לחיים, נוכל לעזור לו בכך אם לא נבוא כמאשימים אלא כתומכים. במקום להגיע ממקום של ביקורת להגיע ממקום של התחשבות והבנה.
בזמן שעוד נותר לנו לפני יום הרחמים הגדול נפנה לרחמים. רחמים פירושם הכרה במגבלות הבסיסיות. הכרה והודאה בהם, דבר שהופך אתנו לצנועים ומבינים יותר; את עצמנו ואת זולתנו. היום הזה עם קדושתו, ועצמתו הפנימית והחיצונית יכול להיות יום מחולל תהליך של תיקון, יום מחולל מפנה.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
