הרב או המקובל אולי מברך אבל את התיקון האמיתי רק האדם יכול לעשות, ואת הברכה האמיתית מעניק הקב"ה. הרב יובל שרלו כותב על ברכות ומקובלים שהופכים למאגיה והתחמקות משיפור עצמי.
ברכות תופסות מקום מרכזי בעולמה של ההלכה, בין כשמדובר בברכות שאנו מברכים על עניינים שונים (ברכות הנהנין, ברכות המצוות, ברכות התפילה), בין בברכת כהנים ובין בברכות שאנו מברכים האחד את השני. גם ריבונו של עולם מברך את עמו ישראל פעמים רבות בתורה. ברכה היא אחת הדרכים בהן נוצר קשר בין האדם ובין ריבונו של עולם. זאת ועוד: אחת התעוזות הגדולות של האדם היא בעובדה שהוא מעז לברך את הקב"ה. תעוזה אחרת קשורה בעצם העובדה שאנשים מברכים האחד את השני, דבר שעלול לצייר אותם כמקור הברכות. לא לחינם הדגישה התורה בברכת כהנים כי מה שהכהנים עושים בפועל הוא "ושמו את שמי על בני ישראל – ואני אברכם". הדגשה זו מבהירה מעל לכל ספק כי מקור הברכות הוא ריבונו של עולם ולא האדם המברך, גם אם הוא כהן במקדש.
סוגיות רבות של תווך בין אלוקים ואדם עולות בעולמה של תורה. המפורסמת ביותר היא סוגיית המקדש והקורבנות. דברי התנ"ך הקדושים מדגישים באופן קבוע שתי נקודות מרכזיות ביחס למקדש: מחד ישנו היסוד העליון הקובע כי ישנו מקום אשר בחר בו ד' ויש מצווה לבנות שם את הבית המקדש. ישנה זיקה עמוקה למקום המיוחד ההוא: "לשכנו תדרשו ובאת שמה". אנו מוצאים נבואות העוסקות אף בהתרשלות הקשורה בהימנעות מבניית בית ד': "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב"? לדברי הרמב"ן זו גם הייתה הסיבה למגפה הקשה שפגעה בעם ישראל בימי דוד המלך.
מאידך ישנן נבואות המדגישות את הסכנה הקיימת בתפיסה מעוותת של הקורבנות כתחליף לתיקון הלב, לקיום צדק חברתי ומאבק בלתי מתפשר בעבודה זרה. הנביאים כולם דיברו והדגישו כי כאשר האדם פונה לעבודת האלוקים בקורבנות הוא חייב להיות נקי במישור המוסרי והתיאולוגי כאחד, ואין להתייחס לבית המקדש כעניין מאגי הפועל בעזרת כוחות מיסטיים עילאיים ללא חיבור למציאות עצמה. לדעת ה"משך חכמה" זו גם הייתה הסיבה בגללה משה רבנו שבר את הלוחות. שבירת הלוחות באה להדגיש את העובדה שאין קדושה בלוחות עצמם, אלא במקום בו קיימת קדושת המחנה; זו גם הסיבה לחורבן משכן שילה שבו כיהנו כהנים העושים מעשים שאינם ראויים ועוד ועוד. הקורבנות אינם רכושם של הכהנים והכהנים הם משרתי עליון. הם לובשים בגדי משרת, ואפילו הכהן הגדול לובש דווקא בגדי לבן בשעה שהוא נכנס לקדש הקודשים. כל אלה באים להדגיש ולבטא כי האדם הוא בסך הכל מעורר, מתווך, מקשר, צינור, מסלול וכדו' – אולם הכל מידו של ריבון העולם בא. זו גם הסיבה בגללה ישנם נוסחי תפילה שבהם אינם אומרים פיוטים מסוימים בשל העובדה שתוכנם מרמז כביכול שמקור הברכה הוא דבר מה אחר מריבונו של עולם.
שתי סוגיות אלו, של רבש"ע כמקור הברכות והחובה לנקיות כפיים ולב כהכנה מקדימה לעבודת הקודש, צריכות להיות לנגד עינינו בשעה שאנו עוסקים בברכות, ברבנים מברכים, בהליכה למקובלים וכדו'. נדרשת הטמעה עמוקה של ההכרה כי ברכת צדיק אין בה כדי לפטור את האדם מחובתו הראשונית לתקם את עצמו. אדרבה: הברכה מחייבת קודם כל את היפוך הלב, תיקון המעשים וההתקרבות התודעתית לריבונו של עולם. כאשר אדם מתייחס לברכה כאל מאגיה ולצדיק כמי שמתפעל את אותה מאגיה, הרי שבוודאי אין הברכה חלה והאדם מביא על עצמו רק מפח נפש מאי-התקיימותה.
וגם כך ראוי לזכור כי כוח הברכה לא ניתן לאף אדם, גם אם הוא רב, צדיק או מקובל. מקור הברכות כולם הוא לריבונו של עולם בלבד, כשהמברכים רק שמים את שמם על בני ישראל, וריבונו של עולם הוא זה המברך את עמו ישראל.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
