המחשבה כי הברכה לבדה בכוחה לפעול במרומים דומה לסיפורים על גילוי חייזרים והקורסים בקבלה מעשית. הרב דרוד פיקסלר קורא לכולנו לחזור לנורמאליות.
ר' יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו. חכמים אומרים לא נפקדו (רות ובעז) אלא מברכותיהם של צדיקים שנאמר "ויאמרו כל העם אשר בשער …. יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות רבה פרשה ו).
בשעות קשות ובשעות שמחה נוהגים להתברך מחברים, מהורים וגם מצדיקים. עולם הברכות יונק את שורשו מהמקורות. יצחק מברך את בניו וסביב ברכתו מתחוללת מלחמת עולם בין עשו ליעקב. אברהם אבינו מברך את יצחק וישמעאל וברכות אלו הפכו לנכסי צאן ברזל אצל משפחות העמים. יעקב בפרשתנו מברך את נכדיו ואת בניו, ובלשון זו ממש נוהגים עד היום הורים לברך את ילדיהם בכל ליל שבת קודש ובערב יום הכיפורים.
ברם יש שלקחו את עניין הברכות צעד אחד הלאה ועשו מהן כלי קסמים ואוסף מעשים סודיים המפעילים עולמות עליונים. אדם חושב ומאמין שהמברך הוא בעל יכולת לפעול במרומי שמים, וכאן טמונה שגיאה וטעות גמורה. הקב"ה לא ציוה אותנו על מעשי פולחן ואמונה בצדיקים ובחפצים, אלא בעבודה שבלב והליכה בדרך ישרה. מבחינה זו הנהירה אחרי ברכות מסוג זה מצטרפת לגלויי חייזרים וקורסי קבלה מעשית שכולם בליל גדול של שקר שירד לעולם.
השקר אין לו רגליים. כוחו בא לו מניצוצות האמת שיש בו. אין ספק כי בחלק מהדברים יש מימד מסוים של אמת, אלא שהשתבשו לגמרי הפרופורציות. הרמב"ם הרציונליסט הגדול הודה בעצמו שיש תופעות על טבעיות מסוימות: "ואם היה השפע על המדמה בלבד, ויהיה ההגיוני מוגבל בין מעיקר היצירה או מחמת מיעוט ההכשרה, הרי הסוג הזה הם מנהיגי המדינות מיסדי החוקים, והקוסמים והמנחשים, ובעלי החלומות הצודקים" (מו"נ ב,לז). רמז לקיום אמונות אלו במקורותינו הביא הרמב"ם באגרת גזירת הכוכבים (עמ' תפח): "ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות, שדבריהם מראין שבשעת תולדתו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם, שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה ויהדר אפירכי ואשנויי… ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעינים לפנים הן ולא לאחור".
אחד הסיפורים שמביאה הגמרא בשבת קנו,ב על מנת להוכיח שאין מזל לישראל, הוא הסיפור על בתו של רבי עקיבא, שאמרו עליה החוזים בכוכבים שתמות ביום שבו תיכנס לחופה. ר' עקיבא דאג הרבה על הדבר, אולם בסופו של דבר, ביום כניסתה לחופה היא נטלה את סיכת ראשה ונעצה אותה בסדק בקיר. לאחר מעשה התגלה כי הסיכה ננעצה בעינו של נחש, ובכך נטלה את שכרה על שנתנה את מנתה לעני שעמד וקרא בפתח בעוד כל האחרים היו טרודים בסעודה ולא שמעו.
לכאורה צדקו החוזים בכוכבים, שהרי סוף- סוף נמצא נחש מעל מיטתה בליל כלולותיה. אמנם ר' עקיבא התנהג כאילו איננו חושש לכך, ואף לא נקט בשום פעולה בכדי למנוע את העומד להתרחש, אולם הגמרא מציינת שבכל זאת היה דואג הרבה, ולכן בבוקר כשפגש את בתו מיד שאלה אותה מה קרה. החוזים רואים את ייעודם בפענוח העתיד על פי סימנים, אולם הם אינם מתעסקים בסיבתיות שמאחורי האירועים או בדרכים למניעת אותם אירועים. התנהגותו של ר' עקיבא מלמדת אותנו כי על האדם לחיות כאילו אין הוא יודע את אירועי העתיד וכאילו יש לו בחירה חופשית מוחלטת. ואמנם, בתו של ר' עקיבא מצביעה על סיבתיות מסוג אחר: מותו של הנחש הוא תוצאה של מעשה הצדקה.
בפועל מתברר כי כל "רואי העתידות" והחוזים למיניהם הלכו שולל אחר הנחש והעלימו עיניהם מהעני שעמד בפתח. אין ביכולתם של הללו להבין כי האירועים הנחזים אינם מחויבי מציאות, אלא אפשריים. אין הם מכירים בכך שיש עליון מעל עליון, שבכוחו לשנות את האירועים הנצפים ושהסיבתיות האמיתית מצויה דווקא בתחום המוסר, השכר והעונש.
זהו גם היחס והמבנה הנכון של הברכה. בבסיס תמיד דרך הארץ קודמת לתורה. קודם כל ישנה הנורמאליות, טבעיות החיים, המוסר והצדק. האדם פועל בעולם, מתפלל לה' ובכך מצליח במעשיו. מעל לכל אלה מצויה גם תורת הסוד וייחודה הפנימי וגם במישור זה הברכה פועלת. אולם בכדי להבין את פעולתה של זו יש צורך בקדושה וטהרה, טבילה וצמצום. המחשבה כי ברכה היא מכשיר לשימוש להינצל מפגעים יש בה אמנם תערובת של ניצוצות אמת, אבל גם הרבה בערות ופרימיטיביות, קטעי זוהר עם מחשכי דמיונות שווא.
יהי רצון שיקוים בנו הפסוק בברכת כוהנים "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" .
הרב ד"ר דרור פיקסלר הוא רב בקהילת "נוף סביון" בגני תקווה ומרבני 'צהר'
