ניתן להגיד כי התמה המרכזי של פרשת ויחי היא ההתמודדות עם הסוף הבלתי נמנע של כל תהליך. יעקב החש כי סוף ימיו קרב וכי לא יגיע לשנותיו של אביו מכנס את ילדיו במטרה להגיד להם את אשר יהיה באחרית הימים אולם תוך כדי זה גם מסקר ומסכם בפואטיות תמציתית את חייהם של ילדיו בליווי הערות – ובמקרים מסוימים גם גערות – על אשר עשו או עוללו. אנחנו גם קוראים על סוף ימיו של יוסף ועל המפגש המשמעותי האחרון שלו עם אחיו וכן על כך שיוסף עשה הכנות למותו בכך שייחד את הארון בו ייקבר.
לא בכדי שהעיסוק עם סיום פרשת החיים של יעקב ופרשת החיים של יוסף ואף תקופת טרום-גלות מצריים מתרחשים בפרשה האחרונה של ספר בראשית שהיא בעצמה אבן דרך במחזור השנתי של קריאת התורה.
ההכנה לסוף בעצמם איננה צריכה לבוא ברגע האחרון כי אם צריכה להיות משהו המנחה אותנו לאורך כל הדרך. אמרתו של רבא במסכת שבת (לא ע"א): "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפרו ורבו צפית לישועה…?" חושפת טפח על איך אנו אמורים לחיות את חיינו ואת השאלות אותן אנו אמורים לשאול את עצמנו יום יום.
לא צריכים להמתין עד הסוף על מנת לעשות חשבון נפש. אדרבה, חשבון נפש הנעשה במהלך החיים – אפילו גם ביומיום ולא רק בימי הולדת ובימים הנוראים – יכול להביא לידי שינויים משמעותיים בחיים היומיומיים שלנו, שלא לדבר על שיפור הקשר שלנו עם בני המשפחה שלנו. סיכומו של ספר בראשית – ספר הרווי מסרים על יחסים בתוך המשפחה ועל ההתמודדויות האישיות של דמוית מרכזיות בתודעה הלאומית שלנו – אמור להביא אותנו לשאול מספר שאלות לגבי הנעשה במשפחתנו במספר מישורים: הורות, זוגיות, מערכת היחסים בין אחים וההתמודדות האישית שלנו עם החיים.
בתחום ההורות ישנן מספר שאלות שנשאל את עצמנו: האם יש לנו משנה ברורה לגבי האופן שבו אנחנו רוצים לגדל את ילדינו? האם הערכים אותם אנו רוצים שילדינו יאמצו הם הערכים שהם רואים בהתנהלות שלנו? האם ההחלטות שאנו מקבלים בתור הורים באמת מכוונים לצרכים של הילדים שלנו או שמא הן נועדו יותר לספק את הצרכים שלנו? האם אנו באמת יודעים לחנך כל נער על פי דרכו? האם הייתי מספיק פנוי לילדים שלי? האם אני מספיק מעורב בגידול שלהם? האם אני מצליח להכיר מספיק טוב כל אחד ואחד מהם? האם אני מצליח לצור חוויות ייחודיות עם כל אחד מהם? האם אני מצליח להיות עבורם דמות איתה ניתן להזדהות? האם אני עבורם דמות בה יוכלו להתגאות?
אשר לזוגיות, האם אני מצליחים להיות אמפאתי כלפי בן/בת הזוג, כלומר להרגיש את מה שהם מרגישים, גם בלי שיגידו לנו? האם אני מכבד את בן/בת זוגי לפחות כפי שאני מכבד את עצמי? האם אני יודע לפעמים לשמוע בקול בן/בת הזוג. האם אני תמיד כן איתו/איתה? האם אני באמת מעריך אותו/אותה? האם אני חש את עצמי בתחרות אותו/אותה? האם אני יודע לפעמים לקדם את צרכי בן או בת הזוג על פני אלו שלי? האם בזוגיות אני יודע לקחת אחריות? האם אני יודע להודות בטעויות? האם אני יודע להגיד סליחה? האם אנו יודעים לאזן בין המחויבויות שלנו כלפי משפחת המוצא לבין אלו כלפי המשפחה החדשה שלנו? האם אנו יודעים להתייחס להורים של בן או בת הזוג כפי שהיינו רוצים שיתייחסו להורינו?
האחים: האם אני מקנה באחים שלי? האם אני יודע לפתור בעיות איתם בצורה ברורה. האם אני שומר להם טינה? האם אני יודע לפרגן להם? האם אני מרגיש מאוים מהם?
אנחנו מול עצמנו: האם אנו כנים עם עצמנו? האם אנו דורשים מעצמנו מה שאנו דורשים מאחרים? האם אנו הוגנים בדרישות שלנו עם אחרים? האם אני תמיד עושה הכי טוב שאני יכול? האם אני יודע לגמול חסד עם האחר? האם אני יודע להודות לאחרים על החסד שהם גמלו איתי? האם אני שומר טינה?
איני בטוח שלכל אחד תהיה התשובה הנכונה לכל אחת מהשאלות האלו אולם אין זו סיבה שלא לשאול אותן. למי שזקוק לאבן דרך על מנת לעשות חשבון נפש אינו מסתפק עם זו של סוף ספר בראשית ניתן גם להשתמש בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ותחילת העשור השני החלים השנה סביב שבת פרשת ויחי. בכל מקרה, נדמה כי אין צורך להמתין לסוף הפסוק על מנת שנשאל את עצמנו שאלות מעין אלו אלא שאולי רצוי כי נעמיד את עצמנו בפני שאלו אלו גם באתנחתאות שהחיים מאפשרים לנו.
ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך
מנהל קליני
מכון שינוי, הרצליה
dgotlieb@netvision.net.il
www.machonshinui.co.il
