הבטחתו של ראש העיר ירושלים הנכנס, ניר ברקת למינוי רב ציוני-דתי לירושלים, היא משב רוח רענן. הרבנות הציונית-הדתית נדחקה הצידה בשנים האחרונות ואיבדה את השפעתה על החיים בעיר. ניר ברקת שעושה מאמץ אמיתי וכן לממש את הבטחתו זו, לא עושה כן בכדי לגמול למגזר שתמך בו. הוא עושה זאת מתוך תפיסה המזהה את הציונות-הדתית כגשר פוטנציאלי בין דתיים לחילוניים בירושלים. מכאן שהרב שייבחר יצטרך להיות לא רק גורם לא-מרתיע ונחמד לחילונים והמסורתיים בעיר, אלא בעיקר לטפל בתחומים היום יומיים המקשים על החיים המשותפים בעיר הקודש.
אולם מעבר לאתגרים, למשימות ולקשיים שיעמדו בפניו של הרב שייבחר, נשאלת השאלה מהו בעצם רב ציוני-דתי? המגזר המכונה "ציונות דתית" מורכב מגוונים וזרמים שונים, אולם עדיין ישנם מספר מכנים משותפים בסיסיים שאי אפשר להתעלם מהם, והם אלו שהופכים מישהו ראוי לתואר "רב ציוני-דתי".
1. גדלות בתורה ויכולת פסיקה מוכחת – על הרב להיות בעל ניסיון ויכולת מוכחת לפסוק הלכה באופן עצמאי על מנת שיוכל לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר במציאות. רב כריזמטי אך נעדר יכולת פסיקה עצמאית, ממילא ייגרר בכל פעם אחר הפסיקה המחמירה ביותר, ובכך יפגע באוכלוסיות הזקוקות לפסיקה אורתודוכסית אך מקילה , נוסח 'בית הלל'. גם ה"חילוני" וה"מסורתי" זקוקים לרבנות, ודוגמאות לא חסרות, אם בתחום כשרות המזון (יכולת לקבל תעודת כשרות בתנאים שניתן לעמוד בהם) או בתחום הנישואין (האם זוג חילוני המעוניין להינשא דרך המועצה הדתית, באמת חייב לנהוג את כל מנהגי האבלות הנוהגים בספירת העומר?).
2. היצמדות למסורת הפסיקה של הציונות הדתית – למרות שלא מרבים להזכיר אותה, ישנה מסורת פסיקה ציונית-דתית שהמייסד שלה הוא הרב קוק זצ"ל. אחת מגולות הכותרת של פסיקה זו הוא היתר המכירה בשנת השמיטה. בשנה שעברה התנגדו רבני ערים חרדים להכנסת תוצרת חקלאית של 'היתר המכירה' לחנויות שבתחום אחריותם ובכך גרמו נזק אדיר לחקלאים, לצרכנים ולמערכת הכשרות שכמעט והתמוטטה. מכאן שרב שלא מאמץ את הפסיקה הציונית-דתית בנושא "היתר המכירה" ומיישר קו עם הגישה ההלכתית הקיצונית, איננו רב ציוני-דתי.
3. שירות בצה"ל – אין ציונות ללא שירות בצה"ל של הרב וגם של ילדיו. פשוט וישיר. כמדומני שמאפיין זה איננו מחייב הסברים מיותרים. כל פוסקי ההלכה ואנשי הרוח של הציונות הדתית לדורותיהם החמירו בחובת הגיוס לצה"ל. רב שמקל בכך לעצמו או לבני משפחתו, איננו רב ציוני-דתי.
4. חינוך במוסדות החינוך הציוניים-דתיים – רב ציוני- דתי הוא מי שהתחנך בעצמו, וכך גם ילדיו, במוסדות הציונות הדתית. רק חינוך שכזה מבטיח דבקות בערכים המורכבים של הציונות הדתית ופעולה לאורם.
5. יחס נאות לגר שעבר את התהליך במוסדות הרשמיים של הרבנות הראשית – רב ציוני-דתי ניכר בהוקרה ובהערכה שהוא רוכש למוסדות ההלכתיים שהמדינה הקימה. מכאן שהוא מכיר במערכת הגיור הרבנית-ממלכתית ורואה בה מחייבת וראויה. רב ציוני-דתי הוא רז שלא שולל באופן אוטומאטי את זכותו של עולה מרוסיה להינשא כדת משה וישראל רק משום שהתגייר במסגרת מוסדות המדינה. לכאורה מדובר בעניין מתבקש, אולם בפועל מועצות דתיות רבות בארץ אינן מכירות בגיור הממלכתי, על אף שזה נעשה כדת וכדין, ומונעות מגרים את זכותם היסודית להינשא כיהודים. רב שפועל בצורה שכזאת איננו רב ציוני-דתי.
6. המדינה כבעלת ערך יהודי ודתי – רב ציוני-דתי רואה בהקמת המדינה, על שלל הבעיות והמורכבויות, צעד חשוב בתחיית האומה בארצה. רב ציוני-דתי רואה ערך יהודי בסמלי המדינה ומוסדותיה. אין צורך לומר כי הוא עומד בצפירה של יום הזיכרון (ולא בגלל שלא נעים שלא לעשות כן), הוא מייחס ליום העצמאות ערך דתי ולכן הוא אומר בו את תפילת 'ההלל' בברכה, כתפילת הודיה על נס הקמת המדינה (וזאת בניגוד להתנהלות החרדית הרואה את יום העצמאות כסתם עוד יום של חול).
7. השכלה כללית והיכרות מספקת עם התרבות החילונית – רב ציוני-דתי הוא מי שיודע כי הוא איננו יכול להיות רק "הרב של הדתיים". לדתיים יש מספיק רבנים, אבל כמה רבנים יש למסורתיים? לחילונים? בכדי להגיע גם לשכבות אוכלוסיה אחרות, צריך בראש ובראשונה להכיר אותם ואת עולמם. הם לא עב"ם. לא מספיק לחבק ולאהוב אותם (למרות שגם זה חשוב ונחוץ). לפני הכל יש להידבר, להכיר ולחתור לזהות יהודית משותפת בין כל חלקי הפסיפס המרכיב את העם הזה.
בהנחה שניר ברקת אכן עומד לממש את הבטחתו, הרי ששבעת המאפיינים הללו יכולים לסייע בידו מאוד בבחירת המעומד הנכון. כל אלה מתווספים ליכולות הבסיסיות הצריכות לאפיין כל רב: גדלות בתורה ומורא שמיים, רקע ראוי 'ברבנות שימושית', כריזמאטיות ואף ייצוגיות, ולו משום שמדובר ברבה של בירת מדינת ישראל. אולם מעבר לכל תנאי היסוד הללו, על הרב המיועד להיות 'ציוני-דתי' אמיתי ולא אחד מחופש.
הרב רפי פוירשטיין הוא יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
