לומדת את הז'רגון. משננת ראשי התיבות. מ"כ, בט"ש, אבט"ש, שק"ש, חמשוש, סוגר 21. במקביל מפתחת אינסינקט אמהי למצבים חדשים. כשבתחזית מדברים על ירידה בטמפרטורות מפלס הדאגה עולה. ולמה הוא לא עונה לפלאפון? ואיך קורה שכשהוא כן מתקשר הוא תמיד בממתינה?
אמא של חייל.
היא שמחה כשנולדת בת. כשנולד לה הבן לצד השמחה היא מתחילה לשאת בליבה תפילה שקטה שמתחילה במילים "בבקשה שעד שהוא יגיע לצבא..". ליבה מחסיר פעימה עם ה"צו ראשון" שמגיע בדואר, וכשהיא מלווה אותו לבקו"ם היא לא מבינה ממה הוא כל כך מתלהב. בכל התמונות משם היא מחייכת, אבל בפנים זולגות הדמעות, ועל השפתיים מרחשת תפילה.
בשבת הראשונה שבה הוא חוזר מהטירונות היא מחבקת אותו כאילו לא ראתה אותו שנה. זה בכלל אל משנה שרק יומיים חלפו מאז הגיוס ושכולו "ריח של בקו"ם". היא לומדת את השפה ואת כל ראשי התיבות, ועם הזמן מבינה שגם אם יש משהו שהיא לא קלטה, הרי שעדיף לעשות את עצמה מלקבל ממנו שוב את ה"נו, אמא?!".
היא מוכנה לבשל לו כל מה שרק יבקש כשהוא חוזר לשבת, גם כאלה שבדרך כלל היא מוכנה לוותר על הכנתם. גם בכל מה שקשור לכביסה של המדים היא מגלה חדווה וזריזות יוצאות דופן. עם קיפול אוהב וגיהוץ מושלם. תופרת דרגות על השרוולים של מדי א'. ויום אחרי שהוא חזר לצבא, היא מוצאת את עצמה עומדת בתור בדואר כדי לשלוח לו חבילה. רק אתמול הוא לקח אחת, אבל היא יודעת כמה הוא אוהב את כל הביסלי והבמבה והמשקאות האלה שניסתה להגביל אותו בהם כשהיה ילד.
להשבעה שלו היא מגיעה גם אם זה אומר לנסוע שעתיים לכל כוון, ובמגרש המסדרים היא מזהה אותו גם בין מאות החיילים." הנה, שם, זה הוא, עם המדים…". אתה היא מביאה גם כמה סירים של אוכל למקרה שהוא לא אכל שבועיים.
כך זה גם בכל הטקסים האחרים שבהם ענדו לילד על החולצה כנפיים, חרבות, מצנחים, טנקים או צוללות. גם בתמונות האלה היא מחייכת ומנסה לחשוב כמה שפחות על המשמעות האמיתית של הסמלים האלו.
כשבמשך שלושה ימים הוא לא עונה לטלפון הסלולרי ולא מתקשר, היא נכנסת ללחץ כי הוא "ככל הנראה בשטח". במקביל היא תוהה האם גם החברה שלו לא שמעה ממנו, או שלה הוא דווקא כן מצא דקה בשביל להגיד "שלום."
אמא של חייל.
כש"רוחות מלחמה" מתחילות לנשב היא נלחצת. ידיעות על חיילים שהושבו מחופשת שבת ליחידות וגיוס של מילואים, מדירים שינה מעינה. היא רתוקה לטלוויזיה מקשיבה ללא הרף לרדיו. מתעדכנת בכל שביב מידע. יש לה כבר נסיון צבאי עשיר. "בשביל מה פעולה קרקעית", היא שואלת. "למה לא די בפעילות אווירית?!"
ואז היא דואגת ולא ישנה טוב ובעיקר מתפללת. מתפללת עליו ועל בניהן של כל האמהות האחרות. אמביוולנטיות שכזאת. לא רוצה לראות את בנה נתון בסכנה או לשלם מחיר, מאידך גם לא רוצה שזה יקרה לאמא אחרת. עשרות פעמים ביום היא שואלת את עצמה "בשביל מה בכלל צריכות להיות מלחמות", ועונה לעצמה מהשכל שמראה שפשוט אין בררה.
אמא של חייל נרגעת רק כאשר הקרב מסתיים, האבק שוקע והבן חוזר בשלום. נושמת לרווחה עד לקרב הבא. עד לגיוס של הבן הבא.
בתור אבא של חייל, אני מאחל לכל האמהות שכל הבנים ישובו בשלום הביתה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך, ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
