הטייס – כבר מגיל שש חלם להטיס אף-15, אלא שבתור אחד שהפרופיל שלו היה קרוב יותר למספר הזה מלמספר הנכון, הוא בילה את שירותו בין הררי מכנסיים, גופיות וזוגות נעליים צבאיות באפסנאות. באזרחות הוא ללא ספק היה מצליח כנהג שוֹדִים ורושם לזכותו קריירה מזהירה בתחום. אלא שבאופן פרדוקסאלי, משום מה, איך-שהוא הוא מצא את עצמו כפקיד בבנק למשכנתאות. בחזנות הוא מצא סוף סוף את הגשמת החלום. "שלום. מדבר החזן שלכם. אנא חגרו את חגורות הבטיחות. אני וצוות הגבאים מאחלים לכם תפילה נעימה". 1,2,3 ו…המראה. בתוך פחות מעשרים וארבע דקות (עשרים ותשע דקות בשני וחמישי, כולל קדיש אחרון), טיסת הבוקר נוחתת לה בהצלחה לצלילי 'עלינו לשבח'. כולם יודעים, שכשהוא חזן, צריך להתייצב בדיוק בשעה הנכונה, אחרת חבל על הזמן. קצב אש. כביש שש. לא למצמץ, לא לחלום, לא לנשום נשימות ארוכות מדי. להתכוון במילים? מצחיק מאוד. לפעמים אין ברירה ובטקסט חייבים ללכת רק על מילים נבחרות. משהו כמו קורטוב מהתחלת הקטע פלוס קמצוץ מהסוף. אם רק היה באולימפיאדה ענף של דקלום מהיר, משהו כמו: 'מקסימום מילים במינימום זמן', אין ספק שהיה גורף את הזהב. אפילו המלאכים נאלצים לשים את ההשמעה על הילוך איטי כדי להצליח להבין מה הוא אומר.
היתרון – לא הספקת לגמור את הקפה לפני התפילה? אתה חוזר אחריה – הוא עדיין חם!
החיסרון – תפילה שלמה ואין לך שניונת קטנה פנויה לקרוא אפילו שו"ת sms אחד בעלוני השבת.
הזמר – תמיד הוא ידע והרגיש שהוא כשרון מבוזבז. כשסירבו לקבל אותו למקהלת בית הספר הוא ידע שזה בגלל שהמנהל היה מסוכסך עם הדוד שלו עוד מהתקופה שלמדו יחד ביסודי. לפני התיבה הוא מרגיש כמו דג במים, כמו קרוקס על הרגליים כמו אבו-מאזן עם משקפיים. בטוח בעצמו, משחק בצלילים, משתעשע במנגינות, עולה ויורד בטבעיות בסולמות. הלפגוט קטן עליו, ומשום מה רק הגבאים עדיין לא השכילו להבין זאת. איך הם עדיין לא קלטו שיש להם מתחת לאף כוכב ברמה בינלאומית? איפה הוא, צייד הכישרונות, שסוף סוף יגלה אותו?
אביו ז"ל היהאדם אלמונילמדי, אולם ביום פטירתו רבים מצטערים על כך שלא האריך ימים יותר, שכן ביארצייט שערי תירוצים נעולים ולגבאים אין ברירה אלא לשלוח אותו לעבור לפני התיבה. אמנם לא בטוח שנשמתו של אביו מתעלה בתפילתו של הבן (שכן אחרי הכל עגמת נפש לעשרות יהודים זהו עוון לא קטן כלל וכלל), אולם אין ספק שהיא לא מחמיצה את הביצועים הווקליים של יוצא חלציו. כשאלוקים חילק את הכישרון המוזיקלי הוא אולי נרדם, אבל בתור פיצוי, בתור לדציבלים הוא עמד ראשון.
יתרון– אפשר לְזַכּוֹת את השכן מהבניין הסמוך להצטרף למניין מבלי לזוז מילימטר מכורסת הטלוויזיה. הוא הרי שומע כל מילה.
חיסרון– מדי פעם התפילה מופרעת על ידי ניידת משטרה שהזמינו השכנים בגלל רעש בעוצמה כפולה מהמותר בחוק.
הצדיק – כשהוא מתפלל העולם עומד מלכת. כוונות עצומות, נענועים נלהבים, אש קודש! מנחה ביום חול אצלו היא כמו נעילה ביום כיפור אצל אחרים. מדי פעם הוא עוצר ומשגר מבטים נזעמים לדברנים מאחוריו: 'איך הם לא מתביישים, לקשקש ככה מול ריבונו של עולם?! חוצפה שכזאת!' . הדבר היחיד שמעיב על היותו שליח הציבור המושלם היא העובדה שמרוב דביקות הוא לפעמים קצת שוכח את עצמו ופשוט לא גומר תפילת לחש. ואז באים הכחכוחים, שהופכים לשיעולים, שמתקדמים ל"בכבוד, בכבוד" (במלעיל עצבני) ומגיעים עד ל"נוּ, נוּ, הלוֹ, נרדמת שם?!" מזכירים לו שהגיע הזמן לנחות. 'נו, טוב, גם את הציבור צריך לזכות בחזרת הש"ץ'
יתרון – יש כאלו שרק מלהסתכל איך הוא מתפלל נכנסים למוּזָה .
חיסרון – מצד שני, פעם כמעט הסתבך בתגרה עם שלמה מהספסל הראשון, אחרי שהעיף את משקפיו לקצה בית הכנסת תוך כדי נפנוף ידיים נלהב לשמים.
הביישן – "אני? מי, אני??" הוא שואל בקול המום ותולה בגבאי עיניים תמהות כאילו קיבל הצעה להחליף את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל למרות שבמקצועו הוא בכלל מורה לספרות. "כן, אתה!", הלה מתעקש בתקיפות, "גש בבקשה למנחה. עכשיו!". הצניעות והענווה שאופפות אותו רובצות על רגליו ככבלי ברזל ולא מאפשרות לו לקבל על עצמו את המשימה הנכבדה. ככלות הכול, לייצג את כל הציבור הקדוש לפני האל שבשמים אינו דבר של מה בכך. אילולא איים עליו הגבאי (לקח לו כמה שנים לגלות את השיטה): "אם אתה לא ניגש עכשיו למנחה אני מעלה אותך מחר ל'מפטיר' פלוס 'הפטרה' פלוס 'מוסף'. טוב לך??", היה ממשיך להתחמק בביישנות. אלא שגם כשהוא נאלץ לגשת סוף סוף, רוממות המעמד לא עוזבת אותו לרגע, שהרי 'מי הוא בכלל לעמוד ולהוביל בקולו את כל הציבור אחריו?'. הפשרה שמצא היא 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. הוא מֵחִיל את המושג 'תפילת לחש' על כל התפילה, מראש ועד סוף. קולו השקט והעדין מלווה כרחש המאוורר שתלוי מעל הקבינט המדיני בטחוני שבספסל השלישי ומועצת ההימורים בספורט מהספסל הרביעי. רק מראהו כשהוא חולץ תפילין ומקפל את הטלית מסמן לקהל שהתפילה הסתיימה ואפשר ללכת הביתה.
יתרון – בתפילת השחר של בוקר שבועות הוא לא מפריע את שינת הבוקר של כמה עייפים מאחוריו.
החיסרון – תשאלו את זה שהוריד את הראש בנפילת אפיים והתעורר רק לשמע שקשוק המפתח של הגבאי נועל את דלת בית הכנסת מבחוץ. מזל שבאותו יום מנחה הייתה יחסית מוקדם (5:47 אחה"צ), והוא לא נאלץ להמתין יותר.
יוני לביא, חברים מקשיבים
