עם ישראל חי ברוב שנות ההיסטוריה שלו, כמיעוט לאומי בתוך עמים ותרבויות גדולות וחזקות, שהקיפו אותו ואיימו לבלעו. במטרה למנוע ככל האפשר את ההתבוללות עם העמים שסביבו תקנו חכמים איסורים הקשורים באוכל, וזאת בכדי למנוע את השתתפותם של יהודים במסיבות של נוכרים, כדי שלא יבוא להתחתן עם בנותיהם. (כפי שכתבנו בפינתנו הקודמת בעניין בישולי נוכרים).
בתחילה חשבו חכמים לאסור את כל סוגי הלחם שנאפה ע"י נוכרים, וזאת מכיוון שהלחם הוא המאכל הבסיסי בכל ארוחה. אלא שמהר מאוד נוכחו חכמים שמדובר גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, משום שישנם מקומות בהם הלחם היחידי הנמצא בשוק הוא לחם נוכרי, ולחם, כידוע, הוא מזון בסיסי שקשה לוותר עליו.
לאור זאת החליטו חכמים להבדיל בין לחם שאופה הנחתום הנוכרי לכלל הציבור, ללחם ביתי שנאפה על ידי אדם פרטי למשפחתו. באכילת לחם ביתי של נוכרי יש קירבה הרבה יותר גדולה בינו לבין היהודי, מאכילת לחם ממאפיה שנאפה לכלל הציבור שאין בו כל קשר אישי בין האופה והלקוח. מכאן שאסרו חכמים לחם של בעל הבית, והתירו לחם של מאפיה במקום שאין לחם אחר (שו"ע יו"ד סימן קי"ב סעיפים א' ב').
איסור זה נפוץ בימנו בעיקר בקרב קהילות יהודיות לא גדולות בחו"ל שבהן אין מאפיה של יהודים והאפשרות היחידה לאכול לחם היא פת נוכרי של נחתום. עם זאת חשוב להדגיש שגם במקומות שכאלה הרב בודק את תהליך אפית הלחם ואם אין בו מרכיבים לא כשרים ורק לאחר מכן הוא מאשר זאת כפת נוכרי כשרה.
בדומה לאיסור בישולי נוכרים, גם פת נוכרי מותרת רק כשאין בה בעיית כשרות וכשכל מרכיבי הפת כשרים שאם לא כן הפת אסורה באכילה בלאו הכי גם אם אפה אותה יהודי כשר למהדרין (שם, סעיף ו').
ישנם סוגי לחמים רבים בחו"ל שאינם כשרים כלל משום שתבניות האפייה בהם הם נאפים נמשחות בשומן מן החי או משום שהקמח אינו מנופה ויש חשש להמצאות חרקים בתוכו. אשר על כן ראוי לזכור כי לא כל לחם בחו"ל הוא פת נוכרי וכי רוב הלחם בחו"ל אינו כשר ואסור בכל מצב שהוא.
איסור זה, של פת נוכרי, אינו נוגע רק ללחם אלא כולל מיני מאפה מחמשת מיני דגן שנאפו בתנור, או סופגניות שבצקם מוצק גם אם טוגנו בשמן וכן כעכים (בייגלה) שבצקם בושל במים רותחים ואח"כ נאפה בתנור. אם יהודי הדליק את האש בתנור התירו חכמים את הלחם (אם הוא כשר) וזאת גם אם הנוכרי הכין את הבצק והניח את הלחם בתנור. פתרון זה מועיל לכל הדעות שלא כמו בבישולי נוכרים עליהם כתבנו בפינתנו הקודמת (שם סעיף ט).
במדינת ישראל יש ב"ה לחם ישראל בשפע, ולכן אין סיבה להתיר לחם נוכרי וזו גם הסיבה בגללה נקבע בהוראות הרבנות הראשית לישראל כי אין להעניק אישור כשרות ללחם נוכרי מיובא, גם אם הוא כשר בחו"ל.
יחד עם זאת בעיית פת נוכרים מצויה בארץ בעיקר בבתי מאפה קטנים בהם חלק מהעובדים הם נוכרים הפתרון לבעיה כפי שכתבנו: שיהודי ידליק את האש בתחילת היום.
מצינו מחלוקת לגבי ישראלי שנמצא בחו"ל לזמן קצר לרגל עסקיו או מכל סיבה אחרת, האם יותר לו במהלך שהותו בחו"ל לאכול פת נוכרי כשר כמו ליהודים תושבי המקום, או מכיוון שבישראל נהגו איסור בזה אין אפשרות להתיר לו את העניין משום שאיננו נחשב בחו"ל תושב קבע ונמצא שם רק לימים ספורים, מה גם שבאפשרותו להצטייד מראש בלחם מישראל מכיוון שאיסור זה הוא מדרבנן אפשר להקל בספק דרבנן, ובפרט בשעת הדחק או אם יש לו צורך בלחם משנה לשבת (שם סעיף ב' וכן ב'ציץ אליעזר' חלק י"א סימן כ"ג).
יחד עם זאת ראוי לזכור כי כמו בכל תחומי הכשרות, גם בכשרות הלחם אין לסמוך על סוכני הנסיעות או על כל אדם אחר שאינו רב מוסמך, אלא יש לקבל פסיקה הלכתית ברורה של רב המכיר את המצב במקום.
הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר'
