רפורמת הקרקעות החדשה שומטת הלכה למעשה את היסוד הערכי של ישיבתנו בארץ. הרב זולדן רואה במאבק בחוק הקרקעות, שאמור להיכנס לתוקפו בשבוע הבא, חובה ואף מצווה.
בפרשתנו יוסף מלאים את כל אדמות מצרים: "רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חוק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם" (בראשית מז, כב). כמדומני שפסוק זה צריך להיות הכותרת בכל הקשור לחוק ההסדרים להפרטת הקרקעות שאמור להיכנס לתוקפו בשבוע הבא: "לא מכרו את אדמתם".
אדמות ארץ ישראל שייכות לעם ישראל לדורותיו. גם בשנות הגלות הארוכות, הארץ נשארה של האומה, ולא רק במשמעות המשפטית- הלכתית. מדהים לראות לאחר מאות שנים, כמה מדויקים ומפליאים דברי הרמב"ן בפרשנותו את הפסוק שבפרשת בחוקותי, בפסוקי התוכחה: "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו, לב)- "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות. שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". ניכר לכל, לעם ישראל ולאומות העולם, איך הארץ מאירה פניה לעם ישראל השב אליה.
על בסיס זה, באה הקומה השנייה של מצות ישוב הארץ, שעיקרה הוא שעם ישראל יושב בארץ ומנהל בה מדינה, שלטון ומנהיגות שייעודו לפתח את הארץ תוך ישוב יהודים בערים, ביישובים ועוד, תוך קיום תעשיה, חקלאות, כלכלה וכל מה שחברה- מדינה זקוקה לו. הארץ כאמור שמרה לנו אמונים במשך שנות הגלות, וכעת חובה עלינו, היושבים בתוכה, להחיל את הריבונות על כל מרחבי הארץ המובטחת. פירוש הדבר: לא לגרש יהודים מארצם, לא להקפיא או להשהות או כל משחק מילים אחר, את עצמנו בארץ, גם אם אומות העולם מאד מאד רוצים ולוחצים.
הקומה השלישית היא קומת הפרט: לכל יהודי מקום בארץ ישראל, ולכן מצווה לרכוש אדמות בארץ, לבנות עליהם בתים, מבני תעשיה, חממות ולהיות הבעלים על הקרקע והרכוש תוך מודעות לשתי הקומות הקודמות- הבסיסיות: בעלות עם ישראל לדורותיו על אדמות הארץ, ובעלות המדינה הריבונית. מכאן שהן למדינה והן לפרט אסור להעביר בכל דרך שהיא קרקעות לבעלות גוים- לא גוי פרטי, ובודאי לא לריבונות זרה. הדבר אסור בפעולה קנינית רגילה (סחר מכר, מתנה), וגם במשא ומתן מדיני, בכל דרך שהיא.
מסקנה זו מובילה לחוק הפרטת הקרקעות. הרקע להקמת הוועדה בנושא זה היה בשל פעילות לא יעילה של המנגנונים הקיימים (משרדי ממשלה, מינהל מקרקעי ישראל, ועדות תכנון לבניה). הללו מסורבלים, מגיבים לאט לשוק, לא מתמרצים כראוי ואף יש חשש לשחיתות בחלק מהגופים הללו. במקום להשקיע בשיפור תפקודם ובפיקוח הדוק וטוב יותר עליהם, הוחלט על הפרטה. אמנם אין רע בלפשט תהליכים בירוקרטיים, בעיקר כשמדובר בזוטות כמו סגירת מרפסת, או בניית פרגולה, אולם מה לגבי הבעיות הערכיות בחוק שעבר בכנסת? מדובר בלא מעט בעיות:
א. חשש לפגיעה במימד הלאומי- בעידן הפרטה, בשם השיויון, חירות הקנין, וחרויות דומות שמאד חשובות בעיני מערכת המשפט, יש חשש שישמטו הקומות הבסיסיות עליהם יושב כל יהודי שגר כאן בארץ, מה גם שלצערנו, אצל חלק מהעם אין משמעות גדולה למימד הלאומי- ריבוני של עצם הישיבה בארץ. הדבר יאפשר לכרישי נדל"ן, בתמיכה ובמימון מסיבי של אויבים וארגונים עוינים מאירופה וממדינות ערב (אם לא בצורה ישירה אזי בעסקאות מפולפלות, מורכבות ועקיפות) להשתלט בטווח ארוך על חלק ניכר מאדמות המדינה. כבר כעת ברור כי לאחר מעשה, גם אם מערכת המשפט הישראלית תרצה מאוד למנוע זאת, היא לא תוכל לעשות כן מאחר והעסקאות יהיו חוקיות.
ב. פגיעה במימד החברתי- מצות יובל אמנם לא נוהגת בימנו, אולם ליבת הרעיון שבה שריר וקיים. מדובר בהתייחסות למגבלות סחר-מכר באדמות הארץ בתוך עם ישראל, בכדי שלא יווצר מצב שבו מעט אנשים מחזיקים באדמות רבות. פעם בחמישים שנה סדר הקניין מתחיל מחדש, כשהמסר הוא שרכוש אישי הוא לא הדבר החשוב ביותר, אלא השייכות של אדמת ארץ ישראל לכולם. מרתק לחשוב ולדמיין כיצד מיישמים מצווה שכזו בתקופתנו, מה גם ששנים רבות מתחילת בית שני מצווה זו לא נוהגת, וגם קודם לכן היא התקיימה פעמים מועטות, כך שאין מסורות יישומיות לגביה. החוק החדש מאפשר את ההיפך הגמור. הוא מאפשר לעשירים, לאלפיון העליון לרכז עוד הון בידיהם, ובכך להגדיל את הפער הגדול ממילא בינם ובין השכבות החלשות ואף לבין המעמד הבינוני. חלק ניכר מהפעילות הכלכלית בארץ נשלטת כיום ע"י קבוצה קטנה של משפחות ולא תמיד לטובת הכלל. יישום החוק רק יעצים את כוחם.
החוק אמנם כבר חוקק, אולם ניתן וחובה להיאבק בו וביישומו בצורה ציבורית ומשפטית בעיקר בכל אותם היבטים שליליים הפוגעים באדמת הלאום ובמרקם החברתי ולמנוע בכך את הרחבתו.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
