בעיצומו של חג החנוכה יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה" בעזה. גם אם תזמון המבצע הוא בחשבונות אנוש אנו, "מאמינים בני מאמינים", שריבונו של עולם "בעל מלחמות" ו"מצמיח ישועות" שותף בקביעת עיתויו. לבנו, ולב העם כולו עם חיילי צה"ל ומפקדיו – ומתפללים שהלחימה תסתיים בהכרעה ברורה וניצחת.
הצורך בסיום המלחמה בהכרעה ברורה הוא צו מפורש של תורה, שמתיר אף להמשיך לשם כך את הלחימה בשבת. התורה מצווה (דברים כ י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וכו'.. וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה, עַד רִדְתָּה". המצור צריך להביא לנקודת ההכרעה: "עד רדתה" שמשמעו הבקעת החומה "עד רדת חומותיה" (רשב"ם שם). אולם היא תושלם רק בכיבושה המוחלט של העיר "עד דתיכבשה"(אונקלוס שם). מאידך הישג זה לא יהיה שלם עד שהכיבוש לא יתורגם לשלטון וריבונות "לשון רדוי שתהא כפופה לך" (רש"י שם).
כל עוד הקרב לא מגיע לסיום והכרעה אין לראות בו הצלחה, גם אם במהלכו אנו מתישים את האוייב ומכים אותו מכה כואבת. בקרב "אין ניצחון בנקודות" צריך שיהיה בו סוג מסויים של "נוק אאוט", הכרעה ברורה וחד משמעית, הכרעה שתשמר את הישגי הניצחון לאורך זמן.
עקרון זה קיים במיוחד לגבי המלחמה על הארץ. מצינו שמשה מזהיר את העם (במדבר לג נה): "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם" וכן גם יהושע (לפני מותו, כג יב). ואכן אנו לומדים מהעבר, על המחיר הכבד שעם ישראל שילם על היעדר הכרעה בירושת הארץ. היוצא מן הכלל היה שבט יששכר עליו נאמר(בראשית מט טו)"ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" ושם מפורש רש"י עפ"י התרגום: "לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד". דהיינו, מי שלא התרשל בהכרעה וכיבוש גרם שיחיה בנחלתו לבטח ושאוייביו העלו לו מס.
כך פעל דוד המלך, במלחמותיו (תהילים ("ח ל"ח): "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמחצם ולא יכלו קום יפלו תחת רגלי". ממנו למדנו כמה עקרונות בלחימה! הראשון: שהמרדף נגד האויבים צריך להמשך כל עוד לא התבצעה המשימה, וכל עוד לא הושגה המטרה, ועל כן "ולא אשוב עד כלותם". השני: גם אם ביצוע המשימה כרוך בקשיים רבים ואפילו בסכנת חיים, "לא אשוב" – יש לבצע את המשימה עד שתושלם – "עד כלותם". השלישי: צריך לפעול בנחישות ללא היסוס במלוא העוצמה, ולחתור לניצחון והכרעה ברורה, "אמחצם ולא יוכלו קום". והרביעי: צריך לפעול בדרך שתשמר את הישיגי הנצחון לאורך זמן לבל תתיש מלחמה ממושכת, חוזרת ונשנית, את יכולת העמידה של העם. בדרך זו יתאפשר לאומה השקט הנדרש כדי להפנות את כל משאביה הלאומיים לבנין ויצירה.
כך גם מבאר הנצי"ב (העמק דבר במדבר כד ח): " ..הנה בשאול המלך כתיב ואל כל אשר יפנה ירשיע וגבי דוד המלך כתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. ובשניהם הכונה שהצליחו במלחמתם. אבל הנפקא מינא שביניהם שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיו. ורק מפיל ומחליש אותם. נמצא אינו מצליח את אומתו. אלא מרשיע את שכנגדו. ויש מתגבר וכובש תחתיו. וזהו הצלחת האומה.וכו'. שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו. ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש. וכו'.. דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה. עד שיתחזקו בעוד כמה שנים. וא"כ ההכרח להיות נשמר". (וראה גם פירושו דברים לג יא.)
עקרון זה בא לידי ביטוי גם בחנוכה. הרב עפשטין בעל ערוך השולחן (תרפג סעיף א) מבאר מדוע בחנוכה אומרים הלל שלם כל שמונת הימים ולא הלל בדילוג כמו בימי חג הפסח: " בחנוכה גומרין את ההלל משום דבכל יום נעשה בו נס בפך השמן, ועוד דבכל יום חלוק בנרותיו לפי המהדרין מן המהדרין והוי כסוכות שחלוקים בקרבנות וגומרין את ההלל, ועוד שהרי קורים בנשיאים ובכל יום נשיא של יום זה חלוק משל חבירו, א"כ כל נשיא צריך לגמור ההלל על קרבנותיו [ב"י] ועוד דכפי מה שכתבתי (בסי' תר"ע) עשו שמונה ימי חנוכה תחת ימי הסוכות שלא עשאו אז וממילא דגומרין את ההלל כבחג הסוכות".
בדבריו הוא מתיחס בעקיפין לשאלה: במה נשתנה חג הפסח מחג הסוכות? הגמ' (סוכה דף מז/א) אומרת: "מאי שנא בחג (בסוכות) דאמרי' (הלל שלם) כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן (הלל שלם, אלא ביום הראשון)"? והגמ' עונה: "כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן", דהיינו בסוכות כל יום הוא מעין חג בפני עצמו ויש לו קרבנות מיוחדים ואילו בפסח בכל הימים מקריבים את אותם הקרבנות! מדוע?
ניתן לבאר את דברי הגמ' בכך שחג הפסח תחום בשני אירועים שונים, ביום הראשון: עצם היציאה ממצרים, וביום האחרון קריעת ים סוף. אולם למי שמתבונן אין מדובר בכמה אירועים אלא במהלך מתמשך אחד. ביום הראשון הוא מתחיל ביציאה ממצרים, אולם עדיין הוא הפיך וניתן לשינוי ע"י צבאו של פרעה שביכולתו להחזיר את עם ישראל בחזרה למצרים. המהלך מגיע לסיום ולהכרעה סופית בקריעת ים סוף ובטביעה מוחלטת של צבא פרעה בים: "סוס ורוכבו רמה בים". ומכאן שאין לראות בכל יום מימות הפסח מועד בפני עצמו. לעומתו חג הסוכות הוא לזכר ניסים שהתרחשו מידי יום ביומו. כן גם חג החנוכה שבו התרחשו ניסים מידי יום ביומו והיו בו אירועים רבים של קרבות ונצחונות שהביאו לכמה הישגים ולהכרעה שתוצאותיה נשאו פירות לטווח ארוך: לנצחון מעטים נגד רבים, להחזרת העצמאות והמלכות יתר על מאתיים שנה, להחזרת עבודת בית המקדש למקומה, ולהחזרת רבים מעם ישראל בתשובה שלימה. על כן אנו אומרים בו הלל שלם מידי יום.
גם לאחר תום ימי החנוכה, והמשך המבצע בעזה – נקווה ונתפלל שאחרית דבר יהיה מראשיתו, ונזכה שמבצע זה יסתיים בהכרעה ברורה – כעופרת יצוקה.
הרב (אל"מ במיל.) אליעזר שנוולד הוא ראש ישיבת ההסדר "מאיר-הראל" במודיעין, ומרבני 'צהר'
